שארל-מוריס דה טליראן
שארל-מוריס דה טליראן (2 בפברואר 1754 – 17 במאי 1838) היה שייך לשני מעמדות שנפגעו לכאורה מהמהפכה הצרפתית. הוא היה בן אצולה והיה בישוף קאתולי. הוא שמש נציג הכנסייה בחצר המלך וכבישוף בעיר אוטן בחבל בורגונדי. למרות זאת כשפרצה המהפכה הצרפתית בשנת 1789 הצטרף למהפכנים. הוא הצטרף לכתיבת הצהרת זכויות האדם. ויותר מכך הוא כתב את "החוקה האזרחית של הכנסייה", שהלאימה חלק ניכר מרכוש הכנסייה בצרפת. בעקבות כך נודה בידי האפיפיור פיוס השישי והודח ממשרת הבישוף.
אולם עיקר פרסומו בא לו כדיפלומט. משימתו הדיפלומטית הראשונה הייתה בשנת 1792, הוא נשלח לבריטניה כדי למנוע מלחמה אך המאמץ נכשל.
תמיכתו במהפכה לא עזרה לו, בשנות הטרור המהפכני של שלטון רובספייר. הוצא נגדו גזר דין מוות בשל מוצאו האצילי, אך הוא ברח לרצות הברית. הוא שב מארצות הברית בשנת 1796 וכעבור שנה מונה לשר החוץ של צרפת.
בהפיכה של נפוליאון בונפרטה (עוד בן אצולה שתמך במהפכה הצרפתית), בנובמבר 1799, שמכונה הפיכת 18 בברימר, הוא תמך בנפוליאון, שנשא עדיין "רק" בתואר קונסול ראשון, ושמש שר החוץ שלו. האפיפיור הסיר את החרם עליו. טאלירן המשיך בתפקיד שר החוץ של נפולאיון גם אחרי שזה הכתיר עצמו לקיסר.
במרץ 1804 היה מעורב בחטיפתו ורציחתו של האריסטוקרט הצרפתי הגולה הדוכס מאניין, שנחטף מגרמניה לצרפת ונרצח במה שהיה תקרית דיפלומטית חמורה. על כך תבע את המשפט : "מעשה זה הינו גרוע מפשע – זו הייתה שגיאה".
במאי 1804 מונה על ידי נפוליאון למשרת "סגן הבוחר" של האימפריה הצרפתית, הוא רכש טירה למגוריו. נפוליאון אף העניק לו בשנת 1806 את תואר נסיך בנוונטו (עיירה במחוז קמפניה באיטליה).
בשנת 1807 נפוליאון כרת ברית עם רוסיה. טאלירן התנגד לה ובעקבותיה התפטר מתואר הנסיכות שלו. המתח בין טאלירן לנפוליאון המשיך לאורך כל הקריירה של נפוליאון.
כאשר נפוליאון הודח, טאליראן היה אחד מתומכי החזרת המלכים לבית בורבון. בעקבות כך עלה לשלטוןב-18 באפריל 1814,המלך לואי ה18, אחיו של המלך המודח לואי ה-16 שראשו הותז בגליוטינה.
טאליראן ייצג את צרפת בקונגרס וינה עליו דברנו בעבר (https://www.facebook.com/permalink.php?story_fbid=587977038023503&id=477237389097469) והצליח לדאוג לאינטרסים הצרפתיים בצורה מעוררת כבוד. ב-30 במאי 1814 חתם טליראן על "הסכם פריז" אשר סיים את המלחמה בין צרפת ובין הקואליציה השישית, המורכבת מבריטניה, רוסיה, אוסטריה, שוודיה ופרוסיה. ההסכם קבע, שנפוליאון יוגלה לאי אלבה וצרפת תחזור לגבולותיה משנת 1792. איי סיישל עברו מצרפת לבריטניה וצרפת חויבה בפיצויים. אך הנזק לצרפת היה מזערי יחסית לנזק הפוטנציאלי, מה שמראה על גאונותו הדיפלומטית של טליראן.
בשנת 1815 שב נפוליאון מגלותו באי אלבה, במה שמכונה "תקופת מאת הימים". הוא הובס בקרב ווטרלו, והמלך לואי ה-18 חזר לשלוט. טליראן מונה ב-9 ביולי 1815, לראש ממשלת צרפת. הסכם השלום שהשיג טליראן הפעם היה הרבה פחות טוב מהראשון. בספטמבר 1815 פרש טליראן מהפוליטיקה.
בתקפות המלך לואי פיליפ חזר טליראן לדיפלומטיה ושמש כשגריר בבריטניה בשנים 1830-4. בשנת 1838 מת טליראן ונקבר בטירתו בוולנסיי.
אולם עיקר פרסומו בא לו כדיפלומט. משימתו הדיפלומטית הראשונה הייתה בשנת 1792, הוא נשלח לבריטניה כדי למנוע מלחמה אך המאמץ נכשל.
תמיכתו במהפכה לא עזרה לו, בשנות הטרור המהפכני של שלטון רובספייר. הוצא נגדו גזר דין מוות בשל מוצאו האצילי, אך הוא ברח לרצות הברית. הוא שב מארצות הברית בשנת 1796 וכעבור שנה מונה לשר החוץ של צרפת.
בהפיכה של נפוליאון בונפרטה (עוד בן אצולה שתמך במהפכה הצרפתית), בנובמבר 1799, שמכונה הפיכת 18 בברימר, הוא תמך בנפוליאון, שנשא עדיין "רק" בתואר קונסול ראשון, ושמש שר החוץ שלו. האפיפיור הסיר את החרם עליו. טאלירן המשיך בתפקיד שר החוץ של נפולאיון גם אחרי שזה הכתיר עצמו לקיסר.
במרץ 1804 היה מעורב בחטיפתו ורציחתו של האריסטוקרט הצרפתי הגולה הדוכס מאניין, שנחטף מגרמניה לצרפת ונרצח במה שהיה תקרית דיפלומטית חמורה. על כך תבע את המשפט : "מעשה זה הינו גרוע מפשע – זו הייתה שגיאה".
במאי 1804 מונה על ידי נפוליאון למשרת "סגן הבוחר" של האימפריה הצרפתית, הוא רכש טירה למגוריו. נפוליאון אף העניק לו בשנת 1806 את תואר נסיך בנוונטו (עיירה במחוז קמפניה באיטליה).
בשנת 1807 נפוליאון כרת ברית עם רוסיה. טאלירן התנגד לה ובעקבותיה התפטר מתואר הנסיכות שלו. המתח בין טאלירן לנפוליאון המשיך לאורך כל הקריירה של נפוליאון.
כאשר נפוליאון הודח, טאליראן היה אחד מתומכי החזרת המלכים לבית בורבון. בעקבות כך עלה לשלטוןב-18 באפריל 1814,המלך לואי ה18, אחיו של המלך המודח לואי ה-16 שראשו הותז בגליוטינה.
טאליראן ייצג את צרפת בקונגרס וינה עליו דברנו בעבר (https://www.facebook.com/permalink.php?story_fbid=587977038023503&id=477237389097469) והצליח לדאוג לאינטרסים הצרפתיים בצורה מעוררת כבוד. ב-30 במאי 1814 חתם טליראן על "הסכם פריז" אשר סיים את המלחמה בין צרפת ובין הקואליציה השישית, המורכבת מבריטניה, רוסיה, אוסטריה, שוודיה ופרוסיה. ההסכם קבע, שנפוליאון יוגלה לאי אלבה וצרפת תחזור לגבולותיה משנת 1792. איי סיישל עברו מצרפת לבריטניה וצרפת חויבה בפיצויים. אך הנזק לצרפת היה מזערי יחסית לנזק הפוטנציאלי, מה שמראה על גאונותו הדיפלומטית של טליראן.
בשנת 1815 שב נפוליאון מגלותו באי אלבה, במה שמכונה "תקופת מאת הימים". הוא הובס בקרב ווטרלו, והמלך לואי ה-18 חזר לשלוט. טליראן מונה ב-9 ביולי 1815, לראש ממשלת צרפת. הסכם השלום שהשיג טליראן הפעם היה הרבה פחות טוב מהראשון. בספטמבר 1815 פרש טליראן מהפוליטיקה.
בתקפות המלך לואי פיליפ חזר טליראן לדיפלומטיה ושמש כשגריר בבריטניה בשנים 1830-4. בשנת 1838 מת טליראן ונקבר בטירתו בוולנסיי.
תמונות:
1. טאליראן במהפכה הצרפתית (עדיין במדי בישוף) מימין
2. טאליראן במדים אזרחיים
1. טאליראן במהפכה הצרפתית (עדיין במדי בישוף) מימין
2. טאליראן במדים אזרחיים
לפוסט בפייסבוק
תגובות
הוסף רשומת תגובה