הבריטים באפגניסטן
המשחק הגדול, הוא כינוי של המלחמה הקרה שהתנהלה בין בריטניה לאימפריה הרוסית במאה ה-19. בריטניה כידוע שלטה בהודו, בעוד הרוסים התקדמו בכיבושיהם לתוך מרכז אסיה (קזחסטן, אוזבקיסטן טג'יקיסטן, טורקסטן וקירגיסטן של ימינו). הכוחות של שתי המדינות התקרבו מאוד זה לזה. כדי להגן על הודו החליטו הבריטים לנסות להשפיע באפגניסטן, מדינה שחצצה בין הודו לבין שטחי הכיבוש הרוסיים במרכז אסיה. בהתחלה הם פנו לשליט אפגניסטן דוסט מוחמד חאן. אך הוא היה בעל נטיה רוסית יותר. לכן מושל הודו ויליאם אידן הורה לפלוש לאפגניסטן להדיח את דוסט מוחמד ולהמליך במקומו את שוג'ה שאה, השליט הקודם אותו הדיח. 20 אלף חיילים ו38 אלף אנשי מנהלה בריטים והודים בפיקוד ווילובי קוטון. פלשו לאפגניסטן במרס 1839 והחלו בצעידה לכיוון קבול, במסלול קשה שכלל טיפוס על הרים של 4000 מטר. ב-25 לאפריל הם כבשו את קנדהר. ב22 ביולי תקפו את מבצר גזני, שנחשב בלתי חדיר עד אז הם אבדו 200 איש אך הרגו 500 אפגנים ולקחו 1200 שבויים. המבצר נכבש,בקרב המחנה הבריטי הייתה אופוריה. דוסט מוחמד נמלט להרי הינדו כוש. קאבול נפלה ללא קרב ב -6 באוגוסט 1839. בהמשך הסגיר עצמו לבריטים והוגלה להודו. במקומו הומלך שוג'ה שאה.
בשנת 1840 בנו של דוסט מוחמד, וזיר אכבר חאן, החל לארגן התנגדות בקרב שבטי אפגניסטן. מלחמת גרילה התנהלה נגד הכוחות הבריטיים. השלטון הבריטי בהודו רצה לחסוך והפסיק להעביר את הכספים שנועדו לרצות את ראשי השבטים האפגניים, מה שגרם לירידה גדולה בתמיכה בבריטים. היי מקנאטן, המנהל האזרחי של הבריטים, התחנן שיעבירו כספים, אך נתקל באוזניים ערלות.
הכוחות האפגניים התקדמו בכיבושיהם, ולמעשה השאירו את הבריטים מצומצמים לעיר קבול בלבד. בינתיים הוחלף וילובי בידי הקצין הבריטי החולה סר ויליאם ג'ורג 'קית אלפינסטון.
בסתיו 1841, הוזעקו בריגדיר רוברט הנרי סייל והבריגדה שלו לג'ללבד. הוא השאיר את אשתו ליידי סייל בקבול.
ב -2 בנובמבר 1841 הכריז אכבר חאן על מרד אזרחי כללי בקבול. הם הסתערו על ביתו של סיר אלכסנדר ברנס, אחד הקצינים הבריטיים הבכירים והרגו אותו ואת אנשיו. עכשיו נשארו רק 4500 אנשים לכוחות הבריטיים בהם רק 690 אירופים. אלפינסטון לא הגיב, מה שעודד את האפגנים לתקוף שוב ב9 בנובמבר בסיס אספקה בריטי שהיה מוגן בצורה עלובה. ב23 לנובמבר כבשו האפגנים גבעה שמשקיפה על מחנה הצבא הבריטי והחלו להפגיז אותו בתותחים. הבריטים ניסו להסתער על האפגנים ונכשלו. בסופו של דבר החליטו לסגת משאירים אחריהם 300 פצועים, כולם נטבחו בידי האפגנים. אלפינסטון, שלח שליחים להזעיק תגבורת מהגנרל נוט בקנדהאר, אך הם לא הצליחו לעבור את מעברי ההרים המושלגים ונאלצו לחזור.
מקנאטן בקש משא ומתן עם האפגנים במטרה להסיג את הצבא ואת 12 אלף האזרחים הבריטים וההודים שנותרו בקבול. ב -23 בדצמבר הוא הוזמן עם אנשיו למשא ומתן עם ראשי השבטים האפגנים. מקנאטן ואנשיו נשבו ביד האפגנים מקנאטן נרצח ושניים מקציניו שוחרר אחר כך.
למורת רוחם של קציניו אלפינסטון לא הגיב. ב -1 בינואר 1842 אלפינסטון הסכים לתנאיו הגרועים של אכבר חאן לנסיגת האזרחים הזרים מאפגניסטן. אכבר חאן הסכים לנסיגה , של הנשים הילדים והזקנים מקבול לג'ללבד, שנמצאת 90 ק"מ משם בדרך העוברת בהרי הינדו כוש.
הכוח הנסוג מנה 700 חיילים בריטים ו3800 חיילים הודיים. בנוסף על 12 אלף אזרחים בריטים והודים. ב6 לינואר עם שחר החלו הבריטים בנסיגה משאירים את שוג'ה שאה ואנשיו לגורלם.
ביציאה מקבול גילה אלפינסטון שהליווי הצבאי שהובטח להם מאכבר חאן לא הגיע. לא היו להם מספיק מזון ומים לחציית הרי הינדו כוש. גנרל אלדר פוטינג'ר שיחזור לקבול התחנן שיחזרו לקבול וישהו במבצר בלה היסאר, אך אלפינסטון סרב. טור של 16 אלף בריטים והודים היה נתון לחסדי האפגנים. השיירה התקדמה באיטיות כי סבלה מיריותיהם של צלפים אפגנים. הם נאלצו לנטוש את תותחיהם שהכבידו על התקדמותם. ביום השני נפגשו עם אכבר חאן שהיתמם בפני אלפינסטון וטען שלא יכול לשלוח צבא. הוא הציע לו שימתין במקום שהוא ידבר עם ראשי השבטים האפגניים, כדי שיוכלו לעבור בבטחה 15 ק"מ מקבול. הוא לקח אתו 3 בני ערובה בריטיים. הכוחות הבריטיים התקדמו רק 6 ק"מ סובלים מיריות של צלפים גילאזים. מסתבר שאכבר חאן רימה אותם ורק הכניס אותם למארב. ב9 בינואר עברו הבריטים רק 25 ק"מ וכבר היו להם 3000 הרוגים, חלקם מירי צלפים וחלקם מתו מקור, אחרים נשבו. מהיום הרביעי מאות חיילים מקומיים ניסו לחזור לקבול, אך הם נהרגו או נשבו לעבדות.
ב9 בינואר קבלו הבריטים הבטחה מאכבר חאן שהוא לוקח תחת חסותו את ליידי סייל ואת הנשים והילדים הבריטים וההודים. ברגע שהיו בני ערובה כל המשרתים ההודים והנשים ההודיות נרצחו. אלפינסטון כדרכו המשיך לשבת על סוסו בחוסר מעש.
ב11 בינואר הצטמצם הצבא ל200 איש בלבד בפיקוד בריגדיר ג'ון שילטון. לראשונה מאז החלה הנסיגה הבריטים השיבו מלחמה מול האפגנים.
אכבר חאן שכנע את אלפינסטון וסגנו להתלוות אליהם למו"מ לכאורה. האפגנים סרבו לאפשר להם לחזור לאנשיהם.
ב12 לינואר החליטו הבריטים הנותרים שאבדו כבר 12 אלף איש ואת מפקדם. הם החליטו להתקדם בלילה. אולם הם נחסמו בידי גדר חיה מעץ אלון שחסם את העמק. רבים מהם נורו כשניסו לחצות את המכשול. אחרים נלכדו על הגדר הקוצנית. המעטים שצלחו את המכשול החלו בהתקדמות נואשת לכיוון ג'ללבד.
הכוח הנותר מנה 20 קצינים ו45 חיילים אירופים, להם רק 20 רובים עם שתי יריות לכל רובה. האפגנים קראו לבריטים להכנע אך הם סרבו. האפגנים חשבו את קפטיין סוטר לקצין הבכיר ביותר כי לבש חליפה צהובה, למעשה היה זה דגלו הצהוב של הגדוד ה44. הוא נגרר לשבי עם סמל בשם הוגאן ושבעה טוראים.
15 קציני פרשים נסוגו לכפר פתחבאד. 10 מהם נהרגו בצליפה מהגגות כאשר קבלו אוכל מאנשי הכפר. הנותרים נסוגו על סוסיהם, אחד מהם נתפס וראשו נערף.
ב13 בינואר נכנס עוזר הרופא ויליאם בריידון רכוב על סוסו לג'ללבד. הוא היה רכוב על סוס פוני פצוע אותו לקח מקצין שנפצע אנושות. כששאלו אותו איפה 16 אלף הבריטים, ענה אני 16 האלף! מאוחר יותר הגיעו עוד מספר חיילים הודים.
מבין השבויים 32 קצינים, מעל 50 חיילים, 21 ילדים ו -12 נשים שרדו ושוחררו בשנת 1842. מספר לא ידוע של שכירי חרב וחיילים הודים נמכרו לעבדים בקבול או הוחזקו בשבי בכפרי אפגניסטן. כ2000 מהם שוחררו בהמשך בידי צבאו של פולוק.
לפוסט בפייסבוק
בשנת 1840 בנו של דוסט מוחמד, וזיר אכבר חאן, החל לארגן התנגדות בקרב שבטי אפגניסטן. מלחמת גרילה התנהלה נגד הכוחות הבריטיים. השלטון הבריטי בהודו רצה לחסוך והפסיק להעביר את הכספים שנועדו לרצות את ראשי השבטים האפגניים, מה שגרם לירידה גדולה בתמיכה בבריטים. היי מקנאטן, המנהל האזרחי של הבריטים, התחנן שיעבירו כספים, אך נתקל באוזניים ערלות.
הכוחות האפגניים התקדמו בכיבושיהם, ולמעשה השאירו את הבריטים מצומצמים לעיר קבול בלבד. בינתיים הוחלף וילובי בידי הקצין הבריטי החולה סר ויליאם ג'ורג 'קית אלפינסטון.
בסתיו 1841, הוזעקו בריגדיר רוברט הנרי סייל והבריגדה שלו לג'ללבד. הוא השאיר את אשתו ליידי סייל בקבול.
ב -2 בנובמבר 1841 הכריז אכבר חאן על מרד אזרחי כללי בקבול. הם הסתערו על ביתו של סיר אלכסנדר ברנס, אחד הקצינים הבריטיים הבכירים והרגו אותו ואת אנשיו. עכשיו נשארו רק 4500 אנשים לכוחות הבריטיים בהם רק 690 אירופים. אלפינסטון לא הגיב, מה שעודד את האפגנים לתקוף שוב ב9 בנובמבר בסיס אספקה בריטי שהיה מוגן בצורה עלובה. ב23 לנובמבר כבשו האפגנים גבעה שמשקיפה על מחנה הצבא הבריטי והחלו להפגיז אותו בתותחים. הבריטים ניסו להסתער על האפגנים ונכשלו. בסופו של דבר החליטו לסגת משאירים אחריהם 300 פצועים, כולם נטבחו בידי האפגנים. אלפינסטון, שלח שליחים להזעיק תגבורת מהגנרל נוט בקנדהאר, אך הם לא הצליחו לעבור את מעברי ההרים המושלגים ונאלצו לחזור.
מקנאטן בקש משא ומתן עם האפגנים במטרה להסיג את הצבא ואת 12 אלף האזרחים הבריטים וההודים שנותרו בקבול. ב -23 בדצמבר הוא הוזמן עם אנשיו למשא ומתן עם ראשי השבטים האפגנים. מקנאטן ואנשיו נשבו ביד האפגנים מקנאטן נרצח ושניים מקציניו שוחרר אחר כך.
למורת רוחם של קציניו אלפינסטון לא הגיב. ב -1 בינואר 1842 אלפינסטון הסכים לתנאיו הגרועים של אכבר חאן לנסיגת האזרחים הזרים מאפגניסטן. אכבר חאן הסכים לנסיגה , של הנשים הילדים והזקנים מקבול לג'ללבד, שנמצאת 90 ק"מ משם בדרך העוברת בהרי הינדו כוש.
הכוח הנסוג מנה 700 חיילים בריטים ו3800 חיילים הודיים. בנוסף על 12 אלף אזרחים בריטים והודים. ב6 לינואר עם שחר החלו הבריטים בנסיגה משאירים את שוג'ה שאה ואנשיו לגורלם.
ביציאה מקבול גילה אלפינסטון שהליווי הצבאי שהובטח להם מאכבר חאן לא הגיע. לא היו להם מספיק מזון ומים לחציית הרי הינדו כוש. גנרל אלדר פוטינג'ר שיחזור לקבול התחנן שיחזרו לקבול וישהו במבצר בלה היסאר, אך אלפינסטון סרב. טור של 16 אלף בריטים והודים היה נתון לחסדי האפגנים. השיירה התקדמה באיטיות כי סבלה מיריותיהם של צלפים אפגנים. הם נאלצו לנטוש את תותחיהם שהכבידו על התקדמותם. ביום השני נפגשו עם אכבר חאן שהיתמם בפני אלפינסטון וטען שלא יכול לשלוח צבא. הוא הציע לו שימתין במקום שהוא ידבר עם ראשי השבטים האפגניים, כדי שיוכלו לעבור בבטחה 15 ק"מ מקבול. הוא לקח אתו 3 בני ערובה בריטיים. הכוחות הבריטיים התקדמו רק 6 ק"מ סובלים מיריות של צלפים גילאזים. מסתבר שאכבר חאן רימה אותם ורק הכניס אותם למארב. ב9 בינואר עברו הבריטים רק 25 ק"מ וכבר היו להם 3000 הרוגים, חלקם מירי צלפים וחלקם מתו מקור, אחרים נשבו. מהיום הרביעי מאות חיילים מקומיים ניסו לחזור לקבול, אך הם נהרגו או נשבו לעבדות.
ב9 בינואר קבלו הבריטים הבטחה מאכבר חאן שהוא לוקח תחת חסותו את ליידי סייל ואת הנשים והילדים הבריטים וההודים. ברגע שהיו בני ערובה כל המשרתים ההודים והנשים ההודיות נרצחו. אלפינסטון כדרכו המשיך לשבת על סוסו בחוסר מעש.
ב11 בינואר הצטמצם הצבא ל200 איש בלבד בפיקוד בריגדיר ג'ון שילטון. לראשונה מאז החלה הנסיגה הבריטים השיבו מלחמה מול האפגנים.
אכבר חאן שכנע את אלפינסטון וסגנו להתלוות אליהם למו"מ לכאורה. האפגנים סרבו לאפשר להם לחזור לאנשיהם.
ב12 לינואר החליטו הבריטים הנותרים שאבדו כבר 12 אלף איש ואת מפקדם. הם החליטו להתקדם בלילה. אולם הם נחסמו בידי גדר חיה מעץ אלון שחסם את העמק. רבים מהם נורו כשניסו לחצות את המכשול. אחרים נלכדו על הגדר הקוצנית. המעטים שצלחו את המכשול החלו בהתקדמות נואשת לכיוון ג'ללבד.
הכוח הנותר מנה 20 קצינים ו45 חיילים אירופים, להם רק 20 רובים עם שתי יריות לכל רובה. האפגנים קראו לבריטים להכנע אך הם סרבו. האפגנים חשבו את קפטיין סוטר לקצין הבכיר ביותר כי לבש חליפה צהובה, למעשה היה זה דגלו הצהוב של הגדוד ה44. הוא נגרר לשבי עם סמל בשם הוגאן ושבעה טוראים.
15 קציני פרשים נסוגו לכפר פתחבאד. 10 מהם נהרגו בצליפה מהגגות כאשר קבלו אוכל מאנשי הכפר. הנותרים נסוגו על סוסיהם, אחד מהם נתפס וראשו נערף.
ב13 בינואר נכנס עוזר הרופא ויליאם בריידון רכוב על סוסו לג'ללבד. הוא היה רכוב על סוס פוני פצוע אותו לקח מקצין שנפצע אנושות. כששאלו אותו איפה 16 אלף הבריטים, ענה אני 16 האלף! מאוחר יותר הגיעו עוד מספר חיילים הודים.
מבין השבויים 32 קצינים, מעל 50 חיילים, 21 ילדים ו -12 נשים שרדו ושוחררו בשנת 1842. מספר לא ידוע של שכירי חרב וחיילים הודים נמכרו לעבדים בקבול או הוחזקו בשבי בכפרי אפגניסטן. כ2000 מהם שוחררו בהמשך בידי צבאו של פולוק.
לפוסט בפייסבוק
תגובות
הוסף רשומת תגובה