קרב קופנהאגן 1801
פוסט אורח מאת Shay Shemesh
קרב קופנהגן 1801 - המפקדים והספינות
רקע: קרב קופנהגן היה קרב ימי שהתחולל, בין הצי הבריטי , לבין צי דני-נורווגי שעגן ליד העיר קופנהגן במהלך המלחמות הנפוליאוניות. הצי הבריטי תחת פיקודם של סר הייד פארקר ולורד הורישיו נלסון, תקף את הצי המלכותי הדני ב-2 באפריל 1801.
הבריטים חששו מכך שרוסיה, שוודיה, ופרוסיה יחד עם דנמרק ארגנו ברית ניטרלית. הם חששו שהצעד הזה מופנה כנגדם ולכן החליטו לתקוף את הצי הדני שהיווה את האיום הימי העיקרי מבין הציים הניטרליים. התוכנית הבריטית הייתה להכריח את דנמרק לפרוש מהברית לפני שיפשיר הקרח ויתאפשר לצי הרוסי להצטרף למערכה. הצי השוודי היה רחוק מדי, הפרוסי קטן מדי והצי הצרפתי הושמד כמעט לגמרי בקרב הנילוס.
ההתקפה הבריטית העיקרית התבצעה תחת פיקודו של תת-אדמירל (vice admiral) הורישיו נלסון, שבמהלך מפורסם התעלם מפקודתו של פארקר להפסיק את הקרב ולסגת, והרס ספינות אויב רבות לפני שדנמרק ונורווגיה (שהיו מאוחדות באותה תקופה) הסכימו להפסקת אש.
המפקדים בקרב
הצי הבריטי: מפקדת הצי הבריטי הטילה את הפיקוד על השייטת על אדמירל הייד פארקר, ולורד נלסון מונה כסגן תחתיו. שלישי בשרשרת הפיקוד היה סר תומס גרייבס.
אדמירל סר הייד פארקר: תחילת הקריירה: נולד באנגליה ב 1739, בנו של אדמירל הנושא את אותו השם. נכנס לצי בגיל צעיר ובילה את שנותיו הראשונות באניות תחת פיקודו של אביו, ובהמשך דרכיהן הצטלבו פעמים רבות. רק בדרגת אדמירל משנה (Rear Ad.) התנתק סופית מחסותו של אביו. את מרבית שירותו ביצע במערב האוקינוס האטלנטי וביצע פעילות מבצעית לחופי מרכז וצפון אמריקה, עד דרגת תת אדמירל. פארקר התמנה לאדמירל בתקן מלא ב 14 בפברואר 1799. בשנת 1801 קיבל פיקוד על השייטת הבלטית, תת אדמירל נלסון מונה כסגנו.
אופי: הביוגרף הבריטי קלייב ווילקינסון כותב על פארקר "נחשב הססן ומשתהה בדעתו", שעד פרשת קופנהגן היה לו "מוניטין מקצועי טוב", רמת הפופולריות שלו באותה תקופה נחשבה דומה לנלסון. פארקר היה מנהל טוב אבל מנהיג גדול וזה היה נקודת חולשה כשזה הגיע לכך שסנט וינסנט כמפקדו ונלסון כפקודו, היו דומיננטיים יותר.
סמוך לקרב: פארקר בן ה-61 התחתן טרם הקרב עם צעירה בת 18 ולא היה להוט לעזוב את הנמל; נלסון עצמו היה אז בתקופה שבה סר חינו בעיני הפיקוד הבריטי, בשל הקשר הרומנטי שהיה לו עם ליידי אמה המילטון. מכתב אישי שנכתב לפארקר (בעידודו של נלסון) על ידי לורד סט. וינסנט, הלורד הראשון של הצי, דרבן את פארקר להפליג. הצי עזב את ירמות' ב-12 במרץ והגיע לקצה הצפוני של דנמרק ב-19 במרץ, שם פגשו דיפלומט בריטי שבישר להם שהאולטימטום שהוגש לדנמרק נדחה.
בשלב זה מפקדת הצי הורתה לפארקר לשבור את הנייטרליות החמושה, גם בכוח, אם יהיה בכך צורך. פארקר היה אדם זהיר, ופעל באיטיות, בשל כך העדיף להטיל מצור ימי על מוצא הים הבלטי, למרות הסכנה שהקרח יפשיר ושהצי הרוסי יוכל להפליג ולהתאחד עם הציים האחרים.
פארקר נפטר ב -16 במרץ 1807.
תת-אדמירל לורד הורשיו נלסון: תחילת הקריירה: נלסון נולד בנורפוק (1759), בדרום מזרח אנגליה, כילד השישי מתוך אחד עשר ילדים (מתוכם הגיעו רק שמונה לבגרות). כבר בגיל 12, בשנת 1771, התגייס לצי המלכותי הבריטי כמלח פשוט ולאחר מכן כמש"ק בספינה 'רֶזוֹנַבְּל' (Raisonnable), שהייתה בפיקוד דודו מצד אמו, קפטן מוריס סאקלינג. השתתף ב-1773 במסע למציאת המעבר הצפון מערבי - ניסיון למציאת מעבר חלופי מצפון לקנדה אל האוקיינוס השקט. זמן קצר לאחר מכן מונה לפרח קצונה (midshipman) והחל בהכשרתו לדרגת קצין. ב-1777 כבר היה נלסון לפטננט, ובדרגה זו נשלח אל האיים הקאריביים וגם השתתף במלחמת העצמאות של ארצות הברית.
בשנת 1779, בהיותו בן 20, מונה לפוסט קפטן (post captain) וקיבל את הפיקוד על הפריגטה 'הינצ'ינברוק' (Hinchinbroke) אונייה בת 28 תותחים שנלקחה שלל מן הצרפתים. בשנת 1780 השתתף נלסון בהתקפה הבריטית הכושלת על מבצר סאן חואן בניקרגואה. אף על פי שנלסון היה המפקד הימי הבכיר בהתקפה, הכישלון לא נזקף לחובתו, כיוון שלא היה אחראי על הצד היבשתי. נלסון חלה מאד, כנראה במלריה, וחזר לאנגליה ליותר משנה עד שהתאושש. הוא קיבל את הפיקוד על הספינה 'אלבמארל' (Albemarle) והשתתף בליווי שיירות אל הים הבלטי. לאחר מכן שב ללחימה בצפון אמריקה, עד שנחתם הסכם השלום בשנת 1783.
פיקוד בכיר: בשנת 1784 ניתן לנלסון הפיקוד על האונייה 'בוריאס' פריגטה בת 28 תותחים, והוא נשלח למשימה של אכיפת חוקי השיט בסביבת הים הקריבי. באזור האי נוויס תפס נלסון ארבע ספינות שהפליגו תחת דגל ארצות הברית, שזה עתה הוקמה, וכמדינה עצמאית לא הורשתה לסחור עם המושבות הבריטיות באזור. רבי-החובלים של ספינות אלו תבעו את נלסון בטענה של תפיסה בלתי חוקית, והוא נאלץ להישאר באזור מספר חודשים עד שבית המשפט דחה את הטענות. בזמן זה פגש את אשתו לעתיד, פאני נסביט, אלמנה ילידת המקום. השניים נישאו באחד-עשר למרס, 1787, עם סיום תפקידו של נלסון באזור.
נלסון נשאר ללא תפקיד פיקודי החל משנת 1789. ב-1793, כשהחלה המהפכה הצרפתית להתפשט באלימות אל מחוץ לגבולות צרפת, נקרא לשוב לשירות. נלסון קיבל את הפיקוד על ה'אגממנון', אוניה בת 64 תותחים. בתפקידו זה החל נלסון בסדרת קרבות שהבטיחו לו את מקומו בהיסטוריה.
בתחילה הוצב נלסון בים התיכון, כשבסיסו בממלכת נאפולי. הוא השתתף במצור הימי על העיר טולון בצרפת ובכיבושה, ולאחר מכן פיקח על הנסיגה ממנה בעת כיבושה מחדש על ידי הצרפתים. ב-1794 השתתף במערכה לכיבוש האי קורסיקה. בחודש יולי של אותה שנה נפגע בפניו בקרב בקורסיקה ואיבד כתוצאה מכך את עינו הימנית.
בשנת 1796 עבר הפיקוד על צי הים התיכון לידיו של סר ג'ון ג'רוויס. ג'רוויס מינה את נלסון לתפקיד של קומודור - מפקד על יחידת ספינות, עם סמכויות עצמאיות תחת הנחייתו של האדמירל. ספינתו של נלסון, ה'אגממנון', שהייתה חביבה עליו מאד, הייתה זקוקה לשיפוץ ונשלחה לאנגליה. נלסון עבר לספינה 'קפטיין'.
אדמירל קרב כף סנט וינסנט: ספרד הכריזה מלחמה על בריטניה לקראת סוף שנת 1796, הצי הבריטי מצא עצמו בנחיתות מספרית משמעותית מול הצי הספרדי-צרפתי המשולב - 15 ספינות מול 38, ונאלץ לעזוב את עמדותיו בים התיכון. הצי הספרדי-צרפתי התכוון לצאת לאוקיינוס האטלנטי, באמצע פברואר 1797 ולחבור אל הצי הצרפתי בברסט. בשל רוחות עזות נדחף הצי הספרדי-צרפתי לים, ולא הצליח לסיים את המהלך; נלסון, על הפריגטה 'מינרבה', עבר במקרה באותו לילה דרך הצי הספרדי כולו, שלא הבחין בו בשל ערפל כבד. לפי הדיווח של נלסון על מיקום הצי הספרדי, נערך הצי הבריטי בפיקודו של ג'רוויס ליירט את הספרדים. הקרב שהתפתח ב-14 בפברואר 1797 נקרא קרב כף סנט וינסנט, ובו הובס הצי הספרדי באופן מכריע. חשיבותו של הקרב לגבי נלסון הייתה עצומה: נלסון גילה את גאונותו הטקטית בקרב ואת עצמאותו המחשבתית. בשיאו של הקרב החליט נלסון שלא ניתן לבצע במלואן את הוראותיו של ג'רוויס, וללא היסוס - ומבלי לבקש אישור - הוביל מהלך עצמאי שהכריע את הקרב (מהלך שזכה, בדיעבד, לברכתו של ג'רוויס). גם אישיותו של נלסון מתגלה שם באחד משיאיה, כאשר הנהיג את אנשיו להשתלטות על שתיים מהספינות הספרדיות הגדולות ביותר.
אביר ואדמירל: בעקבות הקרב זכה נלסון בתואר אבירות ומונה לאדמירל משנה (שלישי בשרשרת הפיקוד) מדרגה כחולה. האדמירלים הבריטיים הניפו את דגל האדמירל לפי צבע מסוים, כאשר הצבע האדום הוא הבכיר, אחריו הלבן ואחריו הכחול. כך יצא שאדמירל משנה בדרגה לבנה היה בכיר יותר מאדמירל משנה בדרגה הכחולה. זה היה התפקיד העשירי בחשיבותו בצי הבריטי.
קרב סנט קרוז ואובדן יד ימין: מאוחר יותר באותה שנה, ב-24 ביולי, השתתף נלסון בהתקפה על העיר סנטה קרוז בטנריף, אחד מהאיים הקנריים. המטרה הייתה לכבוש את העיר, שהייתה נקודת מפתח במסען של ספינות האוצר הספרדיות מהעולם החדש לספרד. ההתקפה נכשלה, במחיר של 150 הרוגים בריטיים; נלסון נפגע קשות בזרועו הימנית מכדור רובה, שריסק את העצם. הידע הרפואי של אותם ימים חייב את קטיעת הזרוע מהכתף, כדי למנוע נמק קטלני. נלסון לא חזר לתפקוד עד סוף אותה שנה.
קרב הנילוס: במהלך שנת 1798 הסתבר לבריטים כי הצרפתים מרכזים כוחות לקראת מסע ימי למזרח. נלסון נשלח לאתר את הצי הצרפתי, משימה שנתקלה בקשיים מרובים עקב סערה שהשביתה את ספינת הדגל שלו Vanguard, ופיזרה את הפריגטות, הספינות שנועדו למשימות הסיור של הצי; נלסון התלונן מרות על חסרונן.
הפיקוד הבריטי ניחש שמטרת הצי הצרפתי היא להגיע למצרים, ונלסון הפליג לאותו כיוון, אך למעשה הקדים את הצרפתים שהתעכבו בכיבוש האי מלטה. נלסון מצא את נמל אלכסנדריה ריק, וחזר לאיטליה; נפוליאון הגיע ללא הפרעה למצרים בתחילת יולי, כבש את אלכסנדריה ואת קהיר והמשיך לארץ ישראל.
נלסון חזר מאיטליה והגיע, חודש אחרי נפוליאון, ב-1 באוגוסט, לאבוקיר בדלתא של הנילוס. בקרב שהתפתח, קרב הנילוס, זכה נלסון באחד מניצחונותיו הגדולים, כאשר השמיד את הצי הצרפתי כולו. לניצחון הייתה משמעות רבה, הן מבחינת העובדה שצי האויב הושמד ולא רק הובס ונסוג, והן מהבחינה האסטרטגית, בכך שהקרב ניתק את הצבא הצרפתי מבסיסיו והכשיל את מסע המלחמה שלו במזרח התיכון. הצבא הצרפתי הובס בעכו, ואילו נפוליאון עצמו הצליח לחזור לבדו לצרפת. בעקבות הניצחון המזהיר זכה נלסון בתואר אצולה, ברון הנילוס (Baron Nelson of the Nile). נלסון השתוקק לתואר גבוה יותר, כמו earl - התואר שבו זכה ג'רוויס לאחר קרב כף סנט וינסנט - אך מכיוון שלא היה המפקד העליון (הוא היה כפוף לג'רוויס) התעקש הפיקוד הבריטי שלא יקבל תואר גבוה מתואר ברון. נלסון ייחס זאת לעובדת היותו בן למשפחה ממוצא נמוך יותר מאחרים, ולכך שלא היו לו קשרים בדרגים הבכירים ובחצר המלוכה.
נלסון וליידי המילטון: בדצמבר של אותה שנה הציל נלסון את משפחת המלוכה של ממלכת נאפולי, שנמלטה כאשר נכבשה הממלכה על ידי הצרפתים. תוך כדי הקרבות התאהב נלסון באמה המילטון, אשתו הצעירה של השגריר המבוגר של בריטניה בממלכה. המילטון הפכה למאהבת של נלסון וחזרה לאנגליה כדי לחיות עמו בגלוי; היא ילדה לו בת בשם הורציה.
ב-1799 השתתף נלסון בכיבושה מחדש של ממלכת נאפולי; מלכי נאפולי העניקו לו תואר דוכסות. הוא קודם לתפקיד אדמירל משנה אדום, אך נקרא חזרה לאנגליה בשל אכזבת הפיקוד העליון מביצועיו. ואולם, הקשר שהיה לנלסון עם ליידי המילטון שכנע את מפקדת הצי לשלוח אותו חזרה לים, ולו רק כדי להרחיק אותו ממנה.
קרב קופנהגן 1801: בתחילת 1801 כשהוא בן 42, קודם נלסון לתפקיד תת-אדמירל כחול. הוא השתתף בקרב קופנהגן, ב-2 באפריל, כמשנה למפקד השייטת, אדמירל פארקר. נלסון חשש מאפשרות שאדמירל פארקר מפקדו ימנע מלתקוף; הוא עצמו רצה להתעלם מדנמרק ומשוודיה (שהשתתפותן בברית הייתה מאולצת ומהוססת) ובמקום זאת רצה להפליג לים הבלטי ולהילחם ישירות ברוסים. בסופו של דבר הצליח נלסון לשכנע את פארקר לתקוף את הצי הדני, שהיה מרוכז ליד קופנהגן.
במהלך הקרב, כאשר נדמה היה שהאש הדנית כבדה מאד, הורה פארקר לנלסון באמצעות איתות דגלים לחדול את הקרב ולסגת. האגדה על נלסון מספרת, שנלסון הצמיד את הטלסקופ לעינו העיוורת ואמר שאינו רואה את הסימן, והורה להמשיך בהתקפה. הקרב הסתיים בניצחון צבאי ודיפלומטי לבריטים; נלסון נתמנה למפקד הצי הבריטי בים הבלטי וזכה לתואר האבירות ויקונט. נלסון התמנה בהמשך השנה למפקד הצי הבריטי בתעלת למאנש, אך עם חתימת הסכם אמיין בין בריטניה לבין נפוליאון ב-22 באוקטובר, חזר נלסון לאנגליה.
אדמירל משנה סר תומס גרייבס: סר תומס גרייבס (1747-1814) היה קצין של חיל הים המלכותי שעלה לדרגת אדמירל לאחר שירות במלחמת שבע השנים, במלחמת העצמאות האמריקנית, ומלחמות המהפכה הצרפתית.
במהלך ימי הרגיעה גרייבס בילה את מרבית זמנו בצרפת, בשנותיה הראשונות של המהפכה הצרפתית. ב 1800 הוא מונה לפקד על הספינה 'קמברלנד' בעלת 74 התותחים, תחת פיקודו של לורד סנט וינסנט. זה היה רק לכמה חודשים; יום 1 בינואר 1801 הוא הועלה לדרגת אדמירל משנה לבן, ובמרץ קיבל פיקוד על הספינה 'פוליפמוס' בעלת 64 התותחים, בשייטת הבלטית תחת פיקודו של אדמירל פארקר. לאחר מכן קיבל פיקוד על הספינה 'דפיינס' ובה היה שני בפיקוד תחת אדמירל משנה הורשיו נלסון בקרב קופנהגן ב - באפריל 1801. על הישגיו בקרב זה הוא קיבל תואר אבירות מהפרלמנט.
הצי הדני-נורווגי
מפקדת הצי הדני מסרה את הפיקוד על השייטת בידיו של קומודור אולפרט פישר, וקפטן סטין בילה מונה כסגן תחתיו.
קומודור אולפרט פישר (Olfert Fischer): (1747-1824). בנו של אדמירל (הנושא את אותו השם) ונחשב בעצמו לאחד האדמירלים המובילים בצי הדני. בראשית הקריירה שלו הורשע בתקיפה מינית אלימה של יצאנית בעת שהיה בתפקיד והורד בדרגה. בהמשך ביצע פעילות מבצעית במערב האוקיינוס האטלנטי.
חלקו בקרב קופנהגן 1801: הכוח הדני היה מאורגן היטב לקראת ההתקפה הבריטית אולם כבר עם התחלת הקרב החל לנטות לטובת הבריטים תחת פיקודם של האדמירלים פארקר ונלסון. ספינתו של אולפרט נפגעה ועלתה באש אולם הוא המשיך לפקד על הקרב מספינות אחרות למרות, שהכוח הבריטי היה גדול בהרבה, הדנים נלחמו באומץ עד שהגיעה הפקודה לסגת ולהיכנע. לאחר הקרב נחקר פישר, על סיבות הכישלון. היו שטענו שהעברת הפקודות בין הקצינים הייתה מסורבלת מדי, פישר דחה טענה זו בתוקף. לפי טענתו הנסיגה הייתה אמורה להיות פעולת הטעייה. אדמירל נלסון אמר שקרב קופנהגן היה הקרב הקשה ביותר שלו ורבים זוקפים זאת לזכותו של פישר.
קפטן סטין אנדרסן בילה (Steen Andersen Bille): (1751-1833). סטין בילה נולד ב-22 באוגוסט 1751 בדנמרק-נורווגיה למשפחת אצולה. למרות שהיה חולני מטבעו התגייס כבר בגיל 11 לחיל הים ושרת באונייה "אריות נורווגיים" כצוער תחת פיקודו של אביו האדמירל.
לאחר שנתיים של שירות בקולוניות דניות ליד הודו קיבל פיקוד על ספינה מסחרית בשם קופנהגן. במהלך מסע שלו לאסיה נהרגו 12 מאנשי הצוות ממחלת הצפדינה. לאחר מכן בגלל בריאותו הלקויה יצא לנופש בגרמניה וצרפת.
קרב קופנהגן: על הכוחות הדניים פיקד אולפרט פישר ובילה שימש כסגנו. בילה עצמו פיקד על ארבע ספינות קרב ופריגטה אחת. בסיכומו של הקרב הצי הבריטי הנחיל לצי הדני תבוסה קשה מה שלא פגע בבילה שהוכתר כגיבור.
את שארית חייו הקדיש בילה לארגון מחדש של הצי הדני-נורווגי. בנו, שנשא את אותו השם, היה גם כן אדמירל בצי הדני.
השייטות (בריטניה 38, דנמרק 37):
כוח נלסון: 12 אוניות קו, 5 פריגטות, 7 מרגמות, 6 אחרות. סה"כ 30.
כוח פארקר: 8 אוניות קו.
כוח אולפרט: 9 אוניות קו, 11 ספינות אחרות. סה"כ 20.
כוח בילה: 4 ספינות קו, פריגטה, 12 ספינות אחרות. סה"כ 17. סוללת תותחי חוף ת"פ
הצי הבריטי היה חלש יחסית. היו בו רק שתי ספינות בעלות 3 סיפוני תותחים; כל שאר הספינות היו בנות שני סיפוני תותחים, תשע מתוכן בעלות 74 תותחים (אוניות קו בעלות 74 תותחים נחשבו אוניות קו מן הדרג השלישי, והיו עמוד השדרה של הצי הבריטי) ועוד כמה קטנות יותר. סוללות תותחים יבשתיות שהיו מטבע הדברים רק לדנים, נחשבו עדיפות על ספינות, בשל יציבותן; יתרון נוסף שהיה לדנים היה יכולתם לתגבר את הספינות שלהם בעת הקרב, דבר שאכן נעשה, כולל החלפת מפקד של אחת הספינות. מצד שני, הבריטים היו מיומנים לאין ערוך יותר מהדנים, והייתה להם עדיפות בעימות ספינה מול ספינה. צוותי האוניות הבריטיות היו מנוסים יותר וטובים יותר, בין השאר משום שהיו זמן רב יותר בים, קיבלו אספקה טובה יותר, והיו יעילים יותר משום ששיטת הקידום בצי הבריטי התבססה לא רק על מעמד חברתי (כפי שהיה בשאר הציים) אלא גם, במידה מסוימת, על הצטיינות אישית. מעבר לכך, ספרד, צרפת והולנד החזיקו גם צבאות יבשה גדולים; בריטניה לא החזיקה צבא גדול, וכך הייתה יכולה להשקיע את עיקר משאביה - האנושיים והכספיים - בצי המלחמה שלה.
פארקר נתן לנלסון את שתים עשרה אוניות הקו בעלות השוקע הקטן יותר (אחת מהן בפיקודו של הקפטיין ויליאם בליי, מפקד הספינה באונטי שעליה התרחש המרד המפורסם), וכן את הספינות הקטנות יותר של הצי (הפריגטות). יתרת הצי נותרה תחת פיקודו של פארקר מצפון מזרח לקרב בחסימה ועתודה, כדי לחפות על כוח נלסון מפני התערבות של כוח אחר, וכן כדי לאיים על קופנהגן מצפון.
סיווג הספינות בקרב
אונית קו: אוניית קו הייתה אוניית מפרשים בעלת שלושה תרנים עיקריים. צוות של אוניית קו מנה כמה מאות מלחים וקצינים; המספר יכול היה לנוע בין 500 איש עד קרוב לאלף. חימושה העיקרי של אוניית קו היה תותחים בקטרים שונים. מעבר לכך היו המלחים חמושים בנשק קל, בחרבות, במיוחד חרב שנקראה cutlass הדומה למצ'טה, ובנשק קר אחר.
עד אמצע המאה ה-18 התגבשו מספר דגמים של אוניות הקו, וניתן היה להבדיל ביניהן לפי מספר התותחים שבכל ספינה, גודלם של התותחים, ומספר הסיפונים שעליהם הוצבו התותחים. לדוגמה, הצי הבריטי הגדיר בין שלושה לארבעה דגמים עיקריים: אוניות בעלות שני סיפונים, (two decker) ובהן 50 תותחים, שהיו אוניות הקו העיקריות במאה ה-17, אך במאה ה-18 כבר נחשבו חלשות מכדי להיות חלק משדרת הקרב ושימשו בעיקר לליווי שיירות וגם השתתפו בקרבות בזירות שוליות יותר; אוניות בעלות שני סיפונים ועליהן בין 64 ל-90 תותחים, שהיו עמוד השדרה של הצי; וספינות בעלות 98 עד 110 תותחים, על שלושה ואפילו ארבעה סיפונים, ששימשו כאוניות דגל לאדמירלים. חלוקה זו לא הייתה מקובלת בציים אחרים. שייטות של 10 - 25 אוניות קו, יחד עם ספינות אספקה ופריגטות ששימשו כאוניות סיור ותקשורת היו היחידות העיקריות של ציי אירופה במאה ה-18.
פריגטה: פריגטה הוא שם שניתן במהלך ההיסטוריה לכמה סוגים של כלי שיט, לרוב אוניות מלחמה קטנות או בינוניות, מהירות ובעלות חימוש קל יחסית.
במאה ה-17 עד המאה ה-19, בתקופת הזוהר של אוניות המפרש, הייתה הפריגטה הסוג החשוב ביותר של ספינת סיור בציי המעצמות הימיות של אירופה, והצטיינה במהירותה וביכולת שהייה ממושכת בים.
במאה ה-17 ובתחילת המאה ה-18, כמה פריגטות קלות צוידו בתותחים בסיפון העליון ובאשנבים קטנים למשוטים בסיפון התחתון, בדרך-כלל על חשבון חלק או כל תותחי הסיפון התחתון שסולקו. באנגליה ספינות כאלו כונו לעתים 'פריגטות-גליאות' (galley frigates) על שם הגליאות, ספינות המשוטים שבאותה תקופה עדיין היו בשימוש בים התיכון.
פריגטה-גליאה מפורסמת הייתה 'גליאת צ'ארלס' (HMS Charles Galley) של המלך צ'ארלס השני. היא נבנתה במיוחד להגנה מפני שודדי-הים הברברים, לאחר שנישואי המלך עם הנסיכה קתרינה מפורטוגל הביאו לאנגליה נדוניה של נחלות בטנג'יר. אורכה של 'גליאת צ'ארלס' היה כ-40 מטרים, התפוסה שלה כ-520 טון, והיא חומשה ב-26 תותחים קטנים של 6-ליטראות (כלומר משקלו של כל כדור תותח היה 6 ליברות שהם כשלושה קילוגרם).
בניגוד לגליאות אמיתיות, פריגטות-גליאות היו ספינות מפרש לכל דבר, ולא השתמשו במשוטים רוב הזמן. זאת משום שמבנה הפריגטה, על אף היותו צר משל ספינות מפרש רגילות, עדיין היה רחב ועמוק מן הנדרש לספינת משוטים יעילה (בגליאות אמיתיות הרוחב היה כחמישית ואף שישית בלבד מן האורך הכולל, והן היו צרות ונמוכות מכדי לציידן בתותחי צד). ואולם במצבים של חוסר רוח כלשהי, השימוש במשוטים היה עשוי להעניק לפריגטה-גליאה יתרון קל ומכריע על ספינה חסרת משוטים, למשל השגתה של ספינת סוחר או בריחה מעבר לטווח התותחים של אוניית קו גדולה.
עד כמחצית המאה ה-18, עדיין שילבו לעתים אשנבים קטנים למשוטים בסיפון התחתון של פריגטות קלות. לעתים חלק מן הסיפון התחתון נשמר למשוטים וחלקו האחר חומש בתותחים, למשל ב'גליאת צ'ארלס'. תצורה זו נקראה 'חצי סוללה' (אנגלית (demi-battery: אם כי כינוי מתאים יותר היה "סוללה וחצי", שכן גם הסיפון העליון היה חמוש.
ספינות נוספות שהשתתפו בקרב:
1. אוניות מרגמה
2. אוניות תבערה
3. סלופ (sloop)
תמונות:
1. ספינות הצי הבריטי מול טירת קרונבורג שבקופנהאגן צייר רוברט דוד, מוזיאון הצי בלונדון
2. קרב קופנהאגן צייר ניקולאס פוקוק, מוזיאון הצי בלונדון
3. קצין הצי הצעיר סב ליוטננט פטר וילמואס מעודד את מלחיו במהלך הקרב צייר צייר כריסטיאן מולסטד פורווארסהיסטורקמוזאום בקופנהאגן
4. אדמירל נלסון שולח מסר לדנים באמצעות סירה עם יוניון ג'ק ודגל לבן צייר כריסטיאן מולסטד
5. הפצצתה של קופנהאגן פרט מעמוד נלסון בלונדוןלפוסט בפייסבוק
קרב קופנהגן 1801 - המפקדים והספינות
רקע: קרב קופנהגן היה קרב ימי שהתחולל, בין הצי הבריטי , לבין צי דני-נורווגי שעגן ליד העיר קופנהגן במהלך המלחמות הנפוליאוניות. הצי הבריטי תחת פיקודם של סר הייד פארקר ולורד הורישיו נלסון, תקף את הצי המלכותי הדני ב-2 באפריל 1801.
הבריטים חששו מכך שרוסיה, שוודיה, ופרוסיה יחד עם דנמרק ארגנו ברית ניטרלית. הם חששו שהצעד הזה מופנה כנגדם ולכן החליטו לתקוף את הצי הדני שהיווה את האיום הימי העיקרי מבין הציים הניטרליים. התוכנית הבריטית הייתה להכריח את דנמרק לפרוש מהברית לפני שיפשיר הקרח ויתאפשר לצי הרוסי להצטרף למערכה. הצי השוודי היה רחוק מדי, הפרוסי קטן מדי והצי הצרפתי הושמד כמעט לגמרי בקרב הנילוס.
ההתקפה הבריטית העיקרית התבצעה תחת פיקודו של תת-אדמירל (vice admiral) הורישיו נלסון, שבמהלך מפורסם התעלם מפקודתו של פארקר להפסיק את הקרב ולסגת, והרס ספינות אויב רבות לפני שדנמרק ונורווגיה (שהיו מאוחדות באותה תקופה) הסכימו להפסקת אש.
המפקדים בקרב
הצי הבריטי: מפקדת הצי הבריטי הטילה את הפיקוד על השייטת על אדמירל הייד פארקר, ולורד נלסון מונה כסגן תחתיו. שלישי בשרשרת הפיקוד היה סר תומס גרייבס.
אדמירל סר הייד פארקר: תחילת הקריירה: נולד באנגליה ב 1739, בנו של אדמירל הנושא את אותו השם. נכנס לצי בגיל צעיר ובילה את שנותיו הראשונות באניות תחת פיקודו של אביו, ובהמשך דרכיהן הצטלבו פעמים רבות. רק בדרגת אדמירל משנה (Rear Ad.) התנתק סופית מחסותו של אביו. את מרבית שירותו ביצע במערב האוקינוס האטלנטי וביצע פעילות מבצעית לחופי מרכז וצפון אמריקה, עד דרגת תת אדמירל. פארקר התמנה לאדמירל בתקן מלא ב 14 בפברואר 1799. בשנת 1801 קיבל פיקוד על השייטת הבלטית, תת אדמירל נלסון מונה כסגנו.
אופי: הביוגרף הבריטי קלייב ווילקינסון כותב על פארקר "נחשב הססן ומשתהה בדעתו", שעד פרשת קופנהגן היה לו "מוניטין מקצועי טוב", רמת הפופולריות שלו באותה תקופה נחשבה דומה לנלסון. פארקר היה מנהל טוב אבל מנהיג גדול וזה היה נקודת חולשה כשזה הגיע לכך שסנט וינסנט כמפקדו ונלסון כפקודו, היו דומיננטיים יותר.
סמוך לקרב: פארקר בן ה-61 התחתן טרם הקרב עם צעירה בת 18 ולא היה להוט לעזוב את הנמל; נלסון עצמו היה אז בתקופה שבה סר חינו בעיני הפיקוד הבריטי, בשל הקשר הרומנטי שהיה לו עם ליידי אמה המילטון. מכתב אישי שנכתב לפארקר (בעידודו של נלסון) על ידי לורד סט. וינסנט, הלורד הראשון של הצי, דרבן את פארקר להפליג. הצי עזב את ירמות' ב-12 במרץ והגיע לקצה הצפוני של דנמרק ב-19 במרץ, שם פגשו דיפלומט בריטי שבישר להם שהאולטימטום שהוגש לדנמרק נדחה.
בשלב זה מפקדת הצי הורתה לפארקר לשבור את הנייטרליות החמושה, גם בכוח, אם יהיה בכך צורך. פארקר היה אדם זהיר, ופעל באיטיות, בשל כך העדיף להטיל מצור ימי על מוצא הים הבלטי, למרות הסכנה שהקרח יפשיר ושהצי הרוסי יוכל להפליג ולהתאחד עם הציים האחרים.
פארקר נפטר ב -16 במרץ 1807.
תת-אדמירל לורד הורשיו נלסון: תחילת הקריירה: נלסון נולד בנורפוק (1759), בדרום מזרח אנגליה, כילד השישי מתוך אחד עשר ילדים (מתוכם הגיעו רק שמונה לבגרות). כבר בגיל 12, בשנת 1771, התגייס לצי המלכותי הבריטי כמלח פשוט ולאחר מכן כמש"ק בספינה 'רֶזוֹנַבְּל' (Raisonnable), שהייתה בפיקוד דודו מצד אמו, קפטן מוריס סאקלינג. השתתף ב-1773 במסע למציאת המעבר הצפון מערבי - ניסיון למציאת מעבר חלופי מצפון לקנדה אל האוקיינוס השקט. זמן קצר לאחר מכן מונה לפרח קצונה (midshipman) והחל בהכשרתו לדרגת קצין. ב-1777 כבר היה נלסון לפטננט, ובדרגה זו נשלח אל האיים הקאריביים וגם השתתף במלחמת העצמאות של ארצות הברית.
בשנת 1779, בהיותו בן 20, מונה לפוסט קפטן (post captain) וקיבל את הפיקוד על הפריגטה 'הינצ'ינברוק' (Hinchinbroke) אונייה בת 28 תותחים שנלקחה שלל מן הצרפתים. בשנת 1780 השתתף נלסון בהתקפה הבריטית הכושלת על מבצר סאן חואן בניקרגואה. אף על פי שנלסון היה המפקד הימי הבכיר בהתקפה, הכישלון לא נזקף לחובתו, כיוון שלא היה אחראי על הצד היבשתי. נלסון חלה מאד, כנראה במלריה, וחזר לאנגליה ליותר משנה עד שהתאושש. הוא קיבל את הפיקוד על הספינה 'אלבמארל' (Albemarle) והשתתף בליווי שיירות אל הים הבלטי. לאחר מכן שב ללחימה בצפון אמריקה, עד שנחתם הסכם השלום בשנת 1783.
פיקוד בכיר: בשנת 1784 ניתן לנלסון הפיקוד על האונייה 'בוריאס' פריגטה בת 28 תותחים, והוא נשלח למשימה של אכיפת חוקי השיט בסביבת הים הקריבי. באזור האי נוויס תפס נלסון ארבע ספינות שהפליגו תחת דגל ארצות הברית, שזה עתה הוקמה, וכמדינה עצמאית לא הורשתה לסחור עם המושבות הבריטיות באזור. רבי-החובלים של ספינות אלו תבעו את נלסון בטענה של תפיסה בלתי חוקית, והוא נאלץ להישאר באזור מספר חודשים עד שבית המשפט דחה את הטענות. בזמן זה פגש את אשתו לעתיד, פאני נסביט, אלמנה ילידת המקום. השניים נישאו באחד-עשר למרס, 1787, עם סיום תפקידו של נלסון באזור.
נלסון נשאר ללא תפקיד פיקודי החל משנת 1789. ב-1793, כשהחלה המהפכה הצרפתית להתפשט באלימות אל מחוץ לגבולות צרפת, נקרא לשוב לשירות. נלסון קיבל את הפיקוד על ה'אגממנון', אוניה בת 64 תותחים. בתפקידו זה החל נלסון בסדרת קרבות שהבטיחו לו את מקומו בהיסטוריה.
בתחילה הוצב נלסון בים התיכון, כשבסיסו בממלכת נאפולי. הוא השתתף במצור הימי על העיר טולון בצרפת ובכיבושה, ולאחר מכן פיקח על הנסיגה ממנה בעת כיבושה מחדש על ידי הצרפתים. ב-1794 השתתף במערכה לכיבוש האי קורסיקה. בחודש יולי של אותה שנה נפגע בפניו בקרב בקורסיקה ואיבד כתוצאה מכך את עינו הימנית.
בשנת 1796 עבר הפיקוד על צי הים התיכון לידיו של סר ג'ון ג'רוויס. ג'רוויס מינה את נלסון לתפקיד של קומודור - מפקד על יחידת ספינות, עם סמכויות עצמאיות תחת הנחייתו של האדמירל. ספינתו של נלסון, ה'אגממנון', שהייתה חביבה עליו מאד, הייתה זקוקה לשיפוץ ונשלחה לאנגליה. נלסון עבר לספינה 'קפטיין'.
אדמירל קרב כף סנט וינסנט: ספרד הכריזה מלחמה על בריטניה לקראת סוף שנת 1796, הצי הבריטי מצא עצמו בנחיתות מספרית משמעותית מול הצי הספרדי-צרפתי המשולב - 15 ספינות מול 38, ונאלץ לעזוב את עמדותיו בים התיכון. הצי הספרדי-צרפתי התכוון לצאת לאוקיינוס האטלנטי, באמצע פברואר 1797 ולחבור אל הצי הצרפתי בברסט. בשל רוחות עזות נדחף הצי הספרדי-צרפתי לים, ולא הצליח לסיים את המהלך; נלסון, על הפריגטה 'מינרבה', עבר במקרה באותו לילה דרך הצי הספרדי כולו, שלא הבחין בו בשל ערפל כבד. לפי הדיווח של נלסון על מיקום הצי הספרדי, נערך הצי הבריטי בפיקודו של ג'רוויס ליירט את הספרדים. הקרב שהתפתח ב-14 בפברואר 1797 נקרא קרב כף סנט וינסנט, ובו הובס הצי הספרדי באופן מכריע. חשיבותו של הקרב לגבי נלסון הייתה עצומה: נלסון גילה את גאונותו הטקטית בקרב ואת עצמאותו המחשבתית. בשיאו של הקרב החליט נלסון שלא ניתן לבצע במלואן את הוראותיו של ג'רוויס, וללא היסוס - ומבלי לבקש אישור - הוביל מהלך עצמאי שהכריע את הקרב (מהלך שזכה, בדיעבד, לברכתו של ג'רוויס). גם אישיותו של נלסון מתגלה שם באחד משיאיה, כאשר הנהיג את אנשיו להשתלטות על שתיים מהספינות הספרדיות הגדולות ביותר.
אביר ואדמירל: בעקבות הקרב זכה נלסון בתואר אבירות ומונה לאדמירל משנה (שלישי בשרשרת הפיקוד) מדרגה כחולה. האדמירלים הבריטיים הניפו את דגל האדמירל לפי צבע מסוים, כאשר הצבע האדום הוא הבכיר, אחריו הלבן ואחריו הכחול. כך יצא שאדמירל משנה בדרגה לבנה היה בכיר יותר מאדמירל משנה בדרגה הכחולה. זה היה התפקיד העשירי בחשיבותו בצי הבריטי.
קרב סנט קרוז ואובדן יד ימין: מאוחר יותר באותה שנה, ב-24 ביולי, השתתף נלסון בהתקפה על העיר סנטה קרוז בטנריף, אחד מהאיים הקנריים. המטרה הייתה לכבוש את העיר, שהייתה נקודת מפתח במסען של ספינות האוצר הספרדיות מהעולם החדש לספרד. ההתקפה נכשלה, במחיר של 150 הרוגים בריטיים; נלסון נפגע קשות בזרועו הימנית מכדור רובה, שריסק את העצם. הידע הרפואי של אותם ימים חייב את קטיעת הזרוע מהכתף, כדי למנוע נמק קטלני. נלסון לא חזר לתפקוד עד סוף אותה שנה.
קרב הנילוס: במהלך שנת 1798 הסתבר לבריטים כי הצרפתים מרכזים כוחות לקראת מסע ימי למזרח. נלסון נשלח לאתר את הצי הצרפתי, משימה שנתקלה בקשיים מרובים עקב סערה שהשביתה את ספינת הדגל שלו Vanguard, ופיזרה את הפריגטות, הספינות שנועדו למשימות הסיור של הצי; נלסון התלונן מרות על חסרונן.
הפיקוד הבריטי ניחש שמטרת הצי הצרפתי היא להגיע למצרים, ונלסון הפליג לאותו כיוון, אך למעשה הקדים את הצרפתים שהתעכבו בכיבוש האי מלטה. נלסון מצא את נמל אלכסנדריה ריק, וחזר לאיטליה; נפוליאון הגיע ללא הפרעה למצרים בתחילת יולי, כבש את אלכסנדריה ואת קהיר והמשיך לארץ ישראל.
נלסון חזר מאיטליה והגיע, חודש אחרי נפוליאון, ב-1 באוגוסט, לאבוקיר בדלתא של הנילוס. בקרב שהתפתח, קרב הנילוס, זכה נלסון באחד מניצחונותיו הגדולים, כאשר השמיד את הצי הצרפתי כולו. לניצחון הייתה משמעות רבה, הן מבחינת העובדה שצי האויב הושמד ולא רק הובס ונסוג, והן מהבחינה האסטרטגית, בכך שהקרב ניתק את הצבא הצרפתי מבסיסיו והכשיל את מסע המלחמה שלו במזרח התיכון. הצבא הצרפתי הובס בעכו, ואילו נפוליאון עצמו הצליח לחזור לבדו לצרפת. בעקבות הניצחון המזהיר זכה נלסון בתואר אצולה, ברון הנילוס (Baron Nelson of the Nile). נלסון השתוקק לתואר גבוה יותר, כמו earl - התואר שבו זכה ג'רוויס לאחר קרב כף סנט וינסנט - אך מכיוון שלא היה המפקד העליון (הוא היה כפוף לג'רוויס) התעקש הפיקוד הבריטי שלא יקבל תואר גבוה מתואר ברון. נלסון ייחס זאת לעובדת היותו בן למשפחה ממוצא נמוך יותר מאחרים, ולכך שלא היו לו קשרים בדרגים הבכירים ובחצר המלוכה.
נלסון וליידי המילטון: בדצמבר של אותה שנה הציל נלסון את משפחת המלוכה של ממלכת נאפולי, שנמלטה כאשר נכבשה הממלכה על ידי הצרפתים. תוך כדי הקרבות התאהב נלסון באמה המילטון, אשתו הצעירה של השגריר המבוגר של בריטניה בממלכה. המילטון הפכה למאהבת של נלסון וחזרה לאנגליה כדי לחיות עמו בגלוי; היא ילדה לו בת בשם הורציה.
ב-1799 השתתף נלסון בכיבושה מחדש של ממלכת נאפולי; מלכי נאפולי העניקו לו תואר דוכסות. הוא קודם לתפקיד אדמירל משנה אדום, אך נקרא חזרה לאנגליה בשל אכזבת הפיקוד העליון מביצועיו. ואולם, הקשר שהיה לנלסון עם ליידי המילטון שכנע את מפקדת הצי לשלוח אותו חזרה לים, ולו רק כדי להרחיק אותו ממנה.
קרב קופנהגן 1801: בתחילת 1801 כשהוא בן 42, קודם נלסון לתפקיד תת-אדמירל כחול. הוא השתתף בקרב קופנהגן, ב-2 באפריל, כמשנה למפקד השייטת, אדמירל פארקר. נלסון חשש מאפשרות שאדמירל פארקר מפקדו ימנע מלתקוף; הוא עצמו רצה להתעלם מדנמרק ומשוודיה (שהשתתפותן בברית הייתה מאולצת ומהוססת) ובמקום זאת רצה להפליג לים הבלטי ולהילחם ישירות ברוסים. בסופו של דבר הצליח נלסון לשכנע את פארקר לתקוף את הצי הדני, שהיה מרוכז ליד קופנהגן.
במהלך הקרב, כאשר נדמה היה שהאש הדנית כבדה מאד, הורה פארקר לנלסון באמצעות איתות דגלים לחדול את הקרב ולסגת. האגדה על נלסון מספרת, שנלסון הצמיד את הטלסקופ לעינו העיוורת ואמר שאינו רואה את הסימן, והורה להמשיך בהתקפה. הקרב הסתיים בניצחון צבאי ודיפלומטי לבריטים; נלסון נתמנה למפקד הצי הבריטי בים הבלטי וזכה לתואר האבירות ויקונט. נלסון התמנה בהמשך השנה למפקד הצי הבריטי בתעלת למאנש, אך עם חתימת הסכם אמיין בין בריטניה לבין נפוליאון ב-22 באוקטובר, חזר נלסון לאנגליה.
אדמירל משנה סר תומס גרייבס: סר תומס גרייבס (1747-1814) היה קצין של חיל הים המלכותי שעלה לדרגת אדמירל לאחר שירות במלחמת שבע השנים, במלחמת העצמאות האמריקנית, ומלחמות המהפכה הצרפתית.
במהלך ימי הרגיעה גרייבס בילה את מרבית זמנו בצרפת, בשנותיה הראשונות של המהפכה הצרפתית. ב 1800 הוא מונה לפקד על הספינה 'קמברלנד' בעלת 74 התותחים, תחת פיקודו של לורד סנט וינסנט. זה היה רק לכמה חודשים; יום 1 בינואר 1801 הוא הועלה לדרגת אדמירל משנה לבן, ובמרץ קיבל פיקוד על הספינה 'פוליפמוס' בעלת 64 התותחים, בשייטת הבלטית תחת פיקודו של אדמירל פארקר. לאחר מכן קיבל פיקוד על הספינה 'דפיינס' ובה היה שני בפיקוד תחת אדמירל משנה הורשיו נלסון בקרב קופנהגן ב - באפריל 1801. על הישגיו בקרב זה הוא קיבל תואר אבירות מהפרלמנט.
הצי הדני-נורווגי
מפקדת הצי הדני מסרה את הפיקוד על השייטת בידיו של קומודור אולפרט פישר, וקפטן סטין בילה מונה כסגן תחתיו.
קומודור אולפרט פישר (Olfert Fischer): (1747-1824). בנו של אדמירל (הנושא את אותו השם) ונחשב בעצמו לאחד האדמירלים המובילים בצי הדני. בראשית הקריירה שלו הורשע בתקיפה מינית אלימה של יצאנית בעת שהיה בתפקיד והורד בדרגה. בהמשך ביצע פעילות מבצעית במערב האוקיינוס האטלנטי.
חלקו בקרב קופנהגן 1801: הכוח הדני היה מאורגן היטב לקראת ההתקפה הבריטית אולם כבר עם התחלת הקרב החל לנטות לטובת הבריטים תחת פיקודם של האדמירלים פארקר ונלסון. ספינתו של אולפרט נפגעה ועלתה באש אולם הוא המשיך לפקד על הקרב מספינות אחרות למרות, שהכוח הבריטי היה גדול בהרבה, הדנים נלחמו באומץ עד שהגיעה הפקודה לסגת ולהיכנע. לאחר הקרב נחקר פישר, על סיבות הכישלון. היו שטענו שהעברת הפקודות בין הקצינים הייתה מסורבלת מדי, פישר דחה טענה זו בתוקף. לפי טענתו הנסיגה הייתה אמורה להיות פעולת הטעייה. אדמירל נלסון אמר שקרב קופנהגן היה הקרב הקשה ביותר שלו ורבים זוקפים זאת לזכותו של פישר.
קפטן סטין אנדרסן בילה (Steen Andersen Bille): (1751-1833). סטין בילה נולד ב-22 באוגוסט 1751 בדנמרק-נורווגיה למשפחת אצולה. למרות שהיה חולני מטבעו התגייס כבר בגיל 11 לחיל הים ושרת באונייה "אריות נורווגיים" כצוער תחת פיקודו של אביו האדמירל.
לאחר שנתיים של שירות בקולוניות דניות ליד הודו קיבל פיקוד על ספינה מסחרית בשם קופנהגן. במהלך מסע שלו לאסיה נהרגו 12 מאנשי הצוות ממחלת הצפדינה. לאחר מכן בגלל בריאותו הלקויה יצא לנופש בגרמניה וצרפת.
קרב קופנהגן: על הכוחות הדניים פיקד אולפרט פישר ובילה שימש כסגנו. בילה עצמו פיקד על ארבע ספינות קרב ופריגטה אחת. בסיכומו של הקרב הצי הבריטי הנחיל לצי הדני תבוסה קשה מה שלא פגע בבילה שהוכתר כגיבור.
את שארית חייו הקדיש בילה לארגון מחדש של הצי הדני-נורווגי. בנו, שנשא את אותו השם, היה גם כן אדמירל בצי הדני.
השייטות (בריטניה 38, דנמרק 37):
כוח נלסון: 12 אוניות קו, 5 פריגטות, 7 מרגמות, 6 אחרות. סה"כ 30.
כוח פארקר: 8 אוניות קו.
כוח אולפרט: 9 אוניות קו, 11 ספינות אחרות. סה"כ 20.
כוח בילה: 4 ספינות קו, פריגטה, 12 ספינות אחרות. סה"כ 17. סוללת תותחי חוף ת"פ
הצי הבריטי היה חלש יחסית. היו בו רק שתי ספינות בעלות 3 סיפוני תותחים; כל שאר הספינות היו בנות שני סיפוני תותחים, תשע מתוכן בעלות 74 תותחים (אוניות קו בעלות 74 תותחים נחשבו אוניות קו מן הדרג השלישי, והיו עמוד השדרה של הצי הבריטי) ועוד כמה קטנות יותר. סוללות תותחים יבשתיות שהיו מטבע הדברים רק לדנים, נחשבו עדיפות על ספינות, בשל יציבותן; יתרון נוסף שהיה לדנים היה יכולתם לתגבר את הספינות שלהם בעת הקרב, דבר שאכן נעשה, כולל החלפת מפקד של אחת הספינות. מצד שני, הבריטים היו מיומנים לאין ערוך יותר מהדנים, והייתה להם עדיפות בעימות ספינה מול ספינה. צוותי האוניות הבריטיות היו מנוסים יותר וטובים יותר, בין השאר משום שהיו זמן רב יותר בים, קיבלו אספקה טובה יותר, והיו יעילים יותר משום ששיטת הקידום בצי הבריטי התבססה לא רק על מעמד חברתי (כפי שהיה בשאר הציים) אלא גם, במידה מסוימת, על הצטיינות אישית. מעבר לכך, ספרד, צרפת והולנד החזיקו גם צבאות יבשה גדולים; בריטניה לא החזיקה צבא גדול, וכך הייתה יכולה להשקיע את עיקר משאביה - האנושיים והכספיים - בצי המלחמה שלה.
פארקר נתן לנלסון את שתים עשרה אוניות הקו בעלות השוקע הקטן יותר (אחת מהן בפיקודו של הקפטיין ויליאם בליי, מפקד הספינה באונטי שעליה התרחש המרד המפורסם), וכן את הספינות הקטנות יותר של הצי (הפריגטות). יתרת הצי נותרה תחת פיקודו של פארקר מצפון מזרח לקרב בחסימה ועתודה, כדי לחפות על כוח נלסון מפני התערבות של כוח אחר, וכן כדי לאיים על קופנהגן מצפון.
סיווג הספינות בקרב
אונית קו: אוניית קו הייתה אוניית מפרשים בעלת שלושה תרנים עיקריים. צוות של אוניית קו מנה כמה מאות מלחים וקצינים; המספר יכול היה לנוע בין 500 איש עד קרוב לאלף. חימושה העיקרי של אוניית קו היה תותחים בקטרים שונים. מעבר לכך היו המלחים חמושים בנשק קל, בחרבות, במיוחד חרב שנקראה cutlass הדומה למצ'טה, ובנשק קר אחר.
עד אמצע המאה ה-18 התגבשו מספר דגמים של אוניות הקו, וניתן היה להבדיל ביניהן לפי מספר התותחים שבכל ספינה, גודלם של התותחים, ומספר הסיפונים שעליהם הוצבו התותחים. לדוגמה, הצי הבריטי הגדיר בין שלושה לארבעה דגמים עיקריים: אוניות בעלות שני סיפונים, (two decker) ובהן 50 תותחים, שהיו אוניות הקו העיקריות במאה ה-17, אך במאה ה-18 כבר נחשבו חלשות מכדי להיות חלק משדרת הקרב ושימשו בעיקר לליווי שיירות וגם השתתפו בקרבות בזירות שוליות יותר; אוניות בעלות שני סיפונים ועליהן בין 64 ל-90 תותחים, שהיו עמוד השדרה של הצי; וספינות בעלות 98 עד 110 תותחים, על שלושה ואפילו ארבעה סיפונים, ששימשו כאוניות דגל לאדמירלים. חלוקה זו לא הייתה מקובלת בציים אחרים. שייטות של 10 - 25 אוניות קו, יחד עם ספינות אספקה ופריגטות ששימשו כאוניות סיור ותקשורת היו היחידות העיקריות של ציי אירופה במאה ה-18.
פריגטה: פריגטה הוא שם שניתן במהלך ההיסטוריה לכמה סוגים של כלי שיט, לרוב אוניות מלחמה קטנות או בינוניות, מהירות ובעלות חימוש קל יחסית.
במאה ה-17 עד המאה ה-19, בתקופת הזוהר של אוניות המפרש, הייתה הפריגטה הסוג החשוב ביותר של ספינת סיור בציי המעצמות הימיות של אירופה, והצטיינה במהירותה וביכולת שהייה ממושכת בים.
במאה ה-17 ובתחילת המאה ה-18, כמה פריגטות קלות צוידו בתותחים בסיפון העליון ובאשנבים קטנים למשוטים בסיפון התחתון, בדרך-כלל על חשבון חלק או כל תותחי הסיפון התחתון שסולקו. באנגליה ספינות כאלו כונו לעתים 'פריגטות-גליאות' (galley frigates) על שם הגליאות, ספינות המשוטים שבאותה תקופה עדיין היו בשימוש בים התיכון.
פריגטה-גליאה מפורסמת הייתה 'גליאת צ'ארלס' (HMS Charles Galley) של המלך צ'ארלס השני. היא נבנתה במיוחד להגנה מפני שודדי-הים הברברים, לאחר שנישואי המלך עם הנסיכה קתרינה מפורטוגל הביאו לאנגליה נדוניה של נחלות בטנג'יר. אורכה של 'גליאת צ'ארלס' היה כ-40 מטרים, התפוסה שלה כ-520 טון, והיא חומשה ב-26 תותחים קטנים של 6-ליטראות (כלומר משקלו של כל כדור תותח היה 6 ליברות שהם כשלושה קילוגרם).
בניגוד לגליאות אמיתיות, פריגטות-גליאות היו ספינות מפרש לכל דבר, ולא השתמשו במשוטים רוב הזמן. זאת משום שמבנה הפריגטה, על אף היותו צר משל ספינות מפרש רגילות, עדיין היה רחב ועמוק מן הנדרש לספינת משוטים יעילה (בגליאות אמיתיות הרוחב היה כחמישית ואף שישית בלבד מן האורך הכולל, והן היו צרות ונמוכות מכדי לציידן בתותחי צד). ואולם במצבים של חוסר רוח כלשהי, השימוש במשוטים היה עשוי להעניק לפריגטה-גליאה יתרון קל ומכריע על ספינה חסרת משוטים, למשל השגתה של ספינת סוחר או בריחה מעבר לטווח התותחים של אוניית קו גדולה.
עד כמחצית המאה ה-18, עדיין שילבו לעתים אשנבים קטנים למשוטים בסיפון התחתון של פריגטות קלות. לעתים חלק מן הסיפון התחתון נשמר למשוטים וחלקו האחר חומש בתותחים, למשל ב'גליאת צ'ארלס'. תצורה זו נקראה 'חצי סוללה' (אנגלית (demi-battery: אם כי כינוי מתאים יותר היה "סוללה וחצי", שכן גם הסיפון העליון היה חמוש.
ספינות נוספות שהשתתפו בקרב:
1. אוניות מרגמה
2. אוניות תבערה
3. סלופ (sloop)
תמונות:
1. ספינות הצי הבריטי מול טירת קרונבורג שבקופנהאגן צייר רוברט דוד, מוזיאון הצי בלונדון
2. קרב קופנהאגן צייר ניקולאס פוקוק, מוזיאון הצי בלונדון
3. קצין הצי הצעיר סב ליוטננט פטר וילמואס מעודד את מלחיו במהלך הקרב צייר צייר כריסטיאן מולסטד פורווארסהיסטורקמוזאום בקופנהאגן
4. אדמירל נלסון שולח מסר לדנים באמצעות סירה עם יוניון ג'ק ודגל לבן צייר כריסטיאן מולסטד
5. הפצצתה של קופנהאגן פרט מעמוד נלסון בלונדוןלפוסט בפייסבוק
תגובות
הוסף רשומת תגובה