גיבור ישראל נתן אלבז ז"ל

אחד ממקרי הגבורה הגדולים ביותר בתולדות צה"ל היה דווקא בעת שיגרה. מדובר בגבורתו של טוראי נתן אלבז ז"ל, שהקריב את חייו כאשר נשכב על רימון שעמד להתפוצץ במהלך פרוק רימונים ובכך הציל את חיי חבריו. האירוע קרה בתאריך ב-11 בפברואר 1954. על גבורתו זכה נתן אלבז בעיטור המופת.
מעשה גבורתו של נתן אלבז שהיה עולה חדש מספרו שבמרוקו שעלה לארץ ללא הוריו הותיר רושם עז במדינת ישראל, בעקבותיו כתב נתן אלתרמן שיר על מעשה הגבורה.

עַל הַחַיָּל אַלְבַּז / נָתָן אַלְתֶרְמַן

שֶׁעָסַק בְּפֵרוּקוֹ שֶל רִמּוֹן וּבְלִי מֵשִּׂים הֻפְעַל בְּיָדָיו מַנְגְנוֹן
הַפִּצּוּץ. אַלְבַּז לֹא הִשְׁלִיךְ אֶת הָרִמּוֹן מִיָּדוֹ, לְהִמָּלֵט
עַל נַפְשׁוֹ, כֵּיוָן שֶׁאִישׁ הָיָה עִמּוֹ בָּאֹהֶל. הוּא פָּרַץ עִם
הַפְּצָצָה הַחוּצָה, אַךְ בִּרְאוֹתוֹ כִּי גַּם שָׁם אֲנָשִׁים, הֵחֵל רָץ
אֶל הַוָאדִי הַשּוֹמֵם בְּקָרְאוֹ בְּקוֹל "רִמּוֹן", "רִמּוֹן". הוּא
נִתְרַסֵּק כְּתֹם אַרְבַּע הַשְּׁנְיּוֹת אֲשֶׁר בֵּין נְקִירַת הַפִּיקָה
וּבֵין הַהִתְפּוֹצְצוּת. כָּל חֲבֵרָיו יָצְאוּ חַיִּים. 1954,

רַצְתָּ חִישׁ, בְּלִי עֲמֹד, כְּאִילוּ
אֲחָזְךָ הַטֵּרוּף כִּי עָז.
רָצְתָּ חִישׁ וּפָנִים הֶאֱפִילוּ
כִּפְנֵי אִישׁ הַפּוֹרֵץ לָבוֹז בָּז.
כֹּה מִהַרְתָּ לָרוּץ שֶׁאֲפִילוּ
הִצְטַדֵּק לֹא הִסְפַּקְתָּ, אַלְבָּז.
הָהּ, חָמוּם וְנִמְהָר לִבְלִי חֹק,
שֹׁרֶשׁ אַפְרִיקָה, בֶּן מָרוֹק.
הָהּ, דוֹהֵר לְלֹא סְיָג וּבַלָּם,
כְּאִישׁ פֶּרֶא אֲשֶׁר מֵעוֹלָם.

לֹא הָלַכְתָּ הַסְבֵּר בְּמִשְׁלַחַת
אֶת סְגֻלּוֹת עַם עוֹלֵי-יְשִׁימוֹן,
לֹא יָדַעְתָּ לַמֵּד בְּנַחַת
סַנֵּיגוֹרְיָה עַל בְּנֵי אַב הֲמוֹן,
רַק פָּרַצְתָּ כְּשֵׁד מִשַּׁחַת
וְצָוַחְתָּ: רִמּוֹן, רִמּוֹן!
הָהּ, חָמוּם וְנִמְהָר לִבְלִי-חֹק,
שֹׁרֶשׁ אַפְרִיקָה, בֶּן מָרוֹק.
הָהּ, זוֹנֵק וְשׁוֹאֵג בְּקוֹל רָם
וּמַרְבֶּה מְהֻמָּה בָּעוֹלָם.

הָרִמּוֹן לְאָחוֹר לֹא הִשְׁלַכְתָּ
כִּי הָיָה אִישׁ בָּאֹהֶל רָבוּץ.
הָרִמּוֹן לְפָנִים לֹא הִטַּחְתָּ,
כִּי נִרְאוּ אֲנָשִׁים בַּחוּץ.
פֶּה פָּעַרְתָּ, עֵינַיִם פָּקַחְתָּ
וּבְיָדְךָ כִּלָּיוֹן חָרוּץ.
הָהּ, מֻשְׁלָךְ אֱלֵי סְבָךְ לִבְלִי-חֹק.
שֹׁרֶשׁ אַפְרִיקָה, בֶּן מָרוֹק.
הָהּ, קוֹפֵא פְּעוּר פֶּה וְנִדְהָם
לְעֵינָיו שֶׁל רִבּוֹן עוֹלָם.

אָז פָּרַצְתָּ לָרוּץ עַל פְּנֵי חֶלֶד,
עַל תֵּבֵל... לְבַקֵשׁ בְּקִרְבָּהּ
מָקוֹם אֵין בּוֹ לֹא אִישׁ וְלֹא יֶלֶד
וְהַדֶּרֶךְ כְּבֵדָה וְרַבָּה
וּבְיָדְךָ הַפְּצָצָה הַמֻּפְעֶלֶת
שֶׁהִתְחִילָה לִסְפֹּר עַד אַרְבַּע.
הָהּ, פּוֹרֵץ וְשׁוֹטֵף לִבְלִי-חֹק,
הָהּ, צָרַת עֲלִיַּת מָרוֹק.
הָהּ, יְסוֹד רֶגְרֶסִיבִי וּגְלָם –
סֶלֶקְטִיבִי, רִבּוֹן עוֹלָם!

אֶת קוֹרוֹת הָעִתִּים בַּחֶרֶט
עַם עַל לוּחַ יִכְתֹּב כְּמֵאָז,
אֶת לְבַב הַתְּקוּפָה הַנִּסְתֶּרֶת
מְחַפֶּשֶׂת יָדוֹ בְּפַנָּס...
הַתְּקוּפָה כְּמוֹ לֵב נִשְׁבֶּרֶת
אֶל אַרְבַּע שְׁנִיּוֹתֶיךָ אַלְבָּז.
אֲלֵיהֶן הִיא כּוֹרַעַת כַּחֹק,
שֹׁרֶשׁ אַפְרִיקָה, בֶּן מָרוֹק,
מִתּוֹכָן הִיא הוֹמָה כְּמוֹ יָם
וְיָעִיד בָּהּ רִבּוֹן עוֹלָם.

כַּנִּרְאֶה לֹא הַכֹּל בַּדֶּרֶךְ
מְפֹרָשׁ, כִּי עוֹד סוֹד בָּהּ וָרָז.
שׁוּר, הַזְּמַן הַכּוֹרֵעַ בֶּרֶךְ
כִּגְמוּלוֹ יְהֻלַּל גַּם יֻלְעַז,
אַךְ עֶרְכּוֹ הַנִּצְחִי הוּא עֶרֶךְ-
שְׁנִיּוֹתָיו הַחוֹלְפוֹת, אַלְבָּז.
הָהּ, נוֹפֵל עַל עָפָר כַּחֹק.
שֹׁרֶשׁ אַפְרִיקָה, בֶּן מָרוֹק.
הָהּ. מֻטָּל פְּעוּר פֶּה וְנִדְהָם,
עֵד בֵּינֵינוּ רִבּוֹן עוֹלָם.

לפוסט בפייסבוק