היסטוריה עולמית

רב"ט ויליאם א. תומס וטר"ש ג'וזף ג'קסון תותחנים בצבא ארצות הברית בבוקר חג הפסחא של שנת 1945 לקראת סיום מלחמת העולם השניה. לפוסט בפייסבוק

מי שצפה בסדרה "משחקי הכס" או קרא את סדרת הספרים, עליה הסדרה מבוססת "שיר של אש וקרח", נתקל ודאי במונח משפט בדו קרב- כלומר הכרעת פסק הדין  של נאשם בעבירה באמצעות דו קרב, בו הוא או מישהו מטעמו משתתף, אם הוא מנצח הוא זכאי, אם הוא מפסיד הוא אשם. דו קרב כזה נערך בשוק היין של אאוגסבורג (כיום בגרמניה) בשנת 1409. המשתתפים בדו קרב היו מרשל וילהלם פון דורנברג ותאודור השנאקר, לא ברור מה הייתה הסיבה לקרב. בתחילת הדו קרב נשברה חרבו של דורנברג, והיה נראה שהוא עומד להפסיד. אולם הוא התעשת, והצליח להרוג את השנאקר בחרבו של השנאקר. הציור שמתעד את הקרב הוא משנת 1544 לפוסט בפייסבוק

ב-23 לספטמבר 1803 התנגש מיי'גור גנרל ארתור וולסלי מחברת הודו המזרחית הבריטית, במה שהסתבר מאוחר  יותר ככל צבא מדינת המראתה שבהודו. ההתנגשות על גדות נהר קאילנה הפכה להיות קרב אסאיה. ליוטננט קולין קמפבל בראש מחלקת גרנדירים, של רגימנט ההיילנדרס הסקוטי 78, החליט להשיג דריסת רגל באחד ממגדליה של חומת פטאה של העיר האהמדנוגר. ההוראה מוולסלי הייתה שהדרך הכי טובה לעשות זאת היא על ידי טיפוס בסולמות. נסיונות ההתקפה הבריטיים הראשונים על החומה לא הצליחו, וכך לא היה לבריטים כבר גורם הפתעה. הראשון להניח את כף רגלו בראש המגדל היה קולין קמפבל, שהחליף לא מכבר את קפטין הדלסטון, שנהרג באחת ההתקפות הראשונות. בעקבותיו הצליחו הסקוטים להשתלט על המגדל שהיה מאויש בשכירי חרב ערבים. כך הסתמנה קריירה צבאית מרשימה של קפטיין קמפבל, שנלחם בהמשך במלחמות בהודו. נלחם נגד נפוליאון בקרב ווטרלו וסיים כמיג'ור גנרל בצבא הבריטי ובתפקיד מושל צילון. תמונה מאת פיטר דניס לפוסט בפייסבוק

יוהאן מלוכסמבורג (1296-1346) היה רוזן לוכסמבורג (1313-1346), מרגראב של מוראביה (כיום בצ'כיה 1311-1333), מלך בוהמיה (כיום בצ'כיה 1311-1346) ונשא גם את תואר מלך פולין (1310-1335). יוהאן היה בנו של קיסר האימפריה הרומית הקדושה הינריך השביעי ואשתו המלכה מרגרט מברבנט. אחותו, מריה מלוכסמבורג הייתה מלכת צרפת מתוקף נישואיה למלך שארל הרביעי. אחות אחרת, באטריקס מלוקסמבורג הייתה מלכת הונגריה בגלל נישואיה למלך קרוי הראשון. למרות שגדל באזור השפעה צרפתי למד בפריז והתחנך בצרפת, יוהאן התערב בעיקר בפוליטיקה גרמנית ומרכז אירופית. בשנת 1310 אביו חתן אותו עם הנסיכה אליסה, אלמנתו של המלך הצ'כי שנרצח וצלאב השלישי, ואחת מבנותיו האחרונות של בית המלוכה הצ'כי, בית פשימישל. עובדה זו הפכה אותו לטוען לכתר הצ'כי. הוא התקדם עם צבאו לעיר פראג, שם נבחר למלך הצ'כים במקום המלך הקודם, הינריך מקרינתיה שנמלט. מתוקף היותו מלך צ'כיה, הוא הפך לנסיך בוחר של האימפריה הרומית הקדושה, כלומר, הייתה לו זכות לבחור את הקיסר. בנוסף הוא הפך לטוען לכתר של הונגריה ופולין, בגלל שוצלאב השלישי עליו השלו

מכתב ששלח בראשית המאה ה-18 שליט קזחסטן טאוקה ח'אן לסולטן העוסמאני אהמט השלישי. במכתב מציע הח'אן הקזאחי שתוף פעולה נגד האימפריה הרוסית, במטרה להציל את מוסלמים סונים בשטחים שנכבשו בידי האימפריה הרוסית. שנת המכתב היא לא יאוחר משנת 1711 בה נחתם הסכם שלום עוסמאני רוסי. שתוף הפעולה הקזאחי עוסמאני מעולם לא יצא לפועל. תמונות: 1. המסמך ששלח טאוקה 2. אהמט השלישי לפוסט בפייסבוק

האריה מפיראוס היה פסל אריה שהוצב בפיראוס, הוא נמלה של אתונה בשנת 360 לפני הספירה בערך. במקור הוא שמש מעין מזרקה בה מים זרמו מפי האריה לבריכה למרגלותיו. האריה המרשים העשוי שיש וגובהו שלושה מטרים בלט למרחוק, והפך במהלך השנים לסמלו של פיראוס, עד כדי כך שהנמל כונה "נמל האריה". במאה ה-11 נוסף לאריה אלמנט היסטוריה נוסף חיילים שוודיים ששרתו במסדר הוורנגי של הקיסר הביזנטי (https://www.facebook.com/permalink.php?story_fbid=548708335283707&id=477237389097469) חקקו עליו מצדדיו שתי כתובות בשפתם בכתב רוני, הכתובות הרוניות עצבה בסגנון סקנדינבי מפותל, והפכו גם הן לסמל של האריה מוונציה, על אף שלא היו חלק ממנו במקור. יש שתי גרסאות שונות לגבי תוכן הכתובות. בשנת 1687 פלשו הוונציאנים בפיקודו של הדוג'ה לעתיד פרנצ'סקו מורוסיני לאתונה (אותה פלישה בה הופגז האקרופוליס https://www.facebook.com/permalink.php?story_fbid=616329901854883&id=477237389097469). הוונציאנים שדדו את האריה מפיראוס והציבו אותו בכניסה לארסנל של וונציה, שם הוא עומד עד היום. תמונות: 1. האריה מפיראוס בכניסה לארס

הצבא השחור, היה יחידת שכירי חרב מפורסמת בתקופת שלטונו של מתיאש הוניאדי שנודע בשמו הלטיני מתיאס קורבינוס מלך הונגריה  ( מלך 1458-1490). היחידה מנתה בשיאה 20 אלף רגלים ו-8,000 פרשים, בני עמים שונים- הונגרים, בוהמים, פולנים וגרמנים.  מתיאש קבל את הרעיון להקמת הצבא כשקרא את כתביו של יוליוס קיסר. בראש הצבא עמד הצ'כי יאן ייסקרה.  אחד מכל ארבעה חיילי הצבא היה חמוש ברובה ארקבוז, ככל הנראה מדובר בצבא החמוש ביותר בנשק חם באותה תקופה. יחד עם יחידות אחרות הצליח מתיאש הוניאדי, בשיא כוחו להחזיק צבא בן 90 אלף חיילים.  הם נקראו הצבא השחור בגלל השריונים השחורים שעטו על גופם. הצבא השחור כבש חלק ניכר מאוסטריה, כולל הבירה וינה בשנת 1485. בנוסף כבש חלקים גדולים מבוהמיה ומורביה היא צ'כיה של ימינו, ואת שלזיה, שנמצאת כיום בפולין.  בשנת 1479 הביס את הצבא העוסמאני בקרב שמכונה קרב שדה הלחם.  אחרי מותו של מתיאש קורבינוס,הניסיון להמליך את בנו יאן הוניאדי (שכונה גם כן בלטינית קורבינוס) למלך לא התקבל על כל האצולה ההונגרית, והחלה מלחמת אזרחים. בשנת 1492 הפסיקו לשלם לצבא השחור את המשכורות. בעקבות כך חלק מה

דוניה לאונורה דה גוסמן (1310-1351) הייתה שייכת לאחד מבתי האצולה החשובים ביותר בקסטיליה. אביה היה  פדרו נונייס דה גוסמן ואמו חואנה פונסה דה ליאון. כנהוג בבתי האצולה אותם ימים חתנו אותה הוריה בנעוריה עם אציל בשם חואן ולסקו, אולם בעלה מת כעבור שלוש שנים והותיר אותה אלמנה בגיל 18. אותם ימים שלט בקסטיליה המלך אלפונסו ה-11. הוא היה נשוי לבת דודתו מריה מפורטוגל. בגלל קרבת המשפחה ביניהם, היו צריכים היתר אפיפיורי מיוחד כדי להתחתן. אלו לא היו נישואי אהבה. מריה מפורטוגל לא הייתה מרוצה מהנישואים ודאגה להפגין את זה לא פעם, אבל אלו היו נישואים שנבעו מאילוצים פוליטיים. אלא שלאלפונסו הייתה אישה נוספת לא רשמית, לא אחרת מלאונורה דה גוסמן, אתה היה בקשר עוד לפני שנשא את מריה מפורטוגל לאישה. יותר מזה, כשהתחתן, היו לו וללאונורה כבר כמה ילדים משותפים. וכך נהל המלך אלפונסו שני בתים, אחד עם לאונורה וילדיה, והשני עם מריה ובנה המלך לעתיד  פדרו הראשון. אלא שלאט לאט מריה נדחקה מהחיים הפוליטיים, ולאונורה, על אף שלא יכלה לשאת בתואר המלכה באופן רשמי, שמשה כמלכה דה פקטו. לאונורה ילדה לאלפונסו 10 ילדים, והייתה אהוב

קרת חדשת, המוכרת יותר בשמה הרומאי קרתגו הובסה בשנת 241 לפני הספירה בידי הצבא הרומי במלחמה הפונית הראשונה ( https://www.facebook.com/historiaolamit/posts/716299055191300 ). בעקבות כך נאלצה לשלם לרומאים פיצויים אדירים. בנוסף על כך אבדה קרתגו רבים משטחיה וסבלה מאבדן מיסים, שגרם להתרוששותה הכלכלית. הבעיה הייתה שצבאה של קרתגו מנה שכירי חרב זרים רבים: איברים, גאלים, בליארים, ליגורים, קמפאנים, יוונים, לובים ונומידים. אחרי 23 שנות לחימה הצטבר חוב גדול שקרתגו הייתה חייבת להם, והמדינה המרוששת לא רצתה וכנראה גם לא יכלה לשלם אותו במלואו. 20 אלף שכירי חרב היו אמורים לחזור מסיציליה לצפון אפריקה. גיסקון-מפקד הצבא הקרתגני, הבין את הסיכון בכך שכמות כזו גדולה של חיילים שלא קבלו את שכרם תגיע לעיר בבת אחת, וניסה לווסת את הגעתם, ולדון איתם על שכר מופחת. אך מטרתו לא הושגה וכמות אדירה של שכירי חרב התרכזו בקרבת העיר. שלטונות קרתגו שכנעו את השכירים לעבור לעיר סיכה, 170 ק"מ מקרתגו. הם עברו לשם עם משפחותיהם, הקימו מחנה והחלו לחשב את השכר המגיע להם. אחד מאצילי קרתגו חנו הגדול בא לדון אתם בתנאי השכר, אולם הם

מצודת הטבעת בקהרגל היא סדרת מבני אבן מגאליתיים, מסביבות שנת 600 לספירה. שנמצאים בקרי שבאירלנד. לפוסט בפייסבוק

בקיץ 1794 פלש צבא צרפת המהפכני בפיקוד הגנרל ז'אן שארל פישגרו לארצות השפלה המאוחדות. תחילה נכבשה בריסל, אחר כך אנטוורפן. אלא שאותה שנה החורף התחיל מוקדם מהצפוי והחל גל קור שגרם לתעלות המפורסמות של הולנד לקפוא, מה שסייע לצבא הצרפתי להתקדם במהירות בגלל שהתעלות כבר לא הוו מכשול. בינואר נכבשו אוטרכט ואמסטרדם. שליט הולנד הנסיך וילם החמישי מאורנג' נאלץ לברוח לאנגליה, והצרפתים הכריזו על הקמת הרפובליקה הבטאווית. בדצמבר 1794 הורה וילם החמישי לצי בפיקוד אדמירל הנדריק ון קינסברחן להתרכז במרדיפ שבקרבת דן הלדר. הקור העז גרם לים לקפוא והספינות נותרו תקועות בקרח. ההולנדים עשו נסיונות רבים להמיס את הקרח, אך ללא הצלחה הולנדים הבינו, שאם יגיעו הצרפתים ציים יהפוך לטרף קל לצבא היבשה הצרפתי. בתאריך 21 לינואר 1795 הגיעה אל הקצין בכיר ביותר של הספינות קפטין ה. ריינטייס הוראה מאדמירל ון קינסברחן, לא להשיב מלחמה במקרה שיגיעו הצרפתים. זו גם ההחלטה שקבל הפרלמנט באמסטרדם. באמצע ינואר 1795 נודע לגנרל פישגרו על הצי ההולנדי התקוע בקרח. הוא הורה לבריגדיר גנרל יאן וילם דה וינטר, הולנדי שערק לצרפת בתקופת המהפ

בשנת 199 לפני הספירה התקדם צבאו של פיליפוס החמישי מלך מקדוניה, לעבר בנות בריתה של רומא פרגמון (כיום בטורקיה) ורודוס. הרומאים, שזכרו לו את שתוף הפעולה עם חניבעל, קדמו צבא למול חופי האי קרקירה (כיום קורפו). בשנת 198 לפני הספירה שלח הסנאט הרומי את הקונסול הצעיר טיטוס קוינטיוס פלמנינוס, שיכריע את המקדונים.  הוא יצא בראש צבא של 800 פרשים ו-8,000 רגלים, וניסה לפתוח במלחמה מול המקדונים, אך אלה התבצרו בעמדותיהם. משתפי פעולה מקומיים סייעו לרומאים לתקוף את העמדות המקדוניות מאחור. הקרב הסתיים בניצחון רומי, בעקבותיו נכבשו חלקים ממקדוניה ויוון בידי הרומאים. בינתיים התחלקו ערי יוון ומקדוניה, בין כאלה שתמכו ברומאים, לכאלה שהמשיכו לתמוך במלך פיליפוס. המלך פיליפוס החליט להשיב מלחמה ובנה צבא שכלל 16,000 כידונאי פלנקס, 7,500 רגלים ו-2,000 פרשים. למצביא הרומי פלמיניניוס מצידו היה צבא שמנה 20,000 רגלים, 1,200 פרשים ועוד כמה אלפים חיילים יווניים נאמנים לו. ביולי 197 לפני הספירה נערך קרב בקינוס קפלי  במחוז תסליה (כיום ביוון). קרב קינוס קפלי היה מבחן לשתי שיטות לחימה שונות לחלוטין, הפלנקס המקדוני, ש