100 לסיום המלחמה הגדולה
לכבוד מאה שנה לסיום מלחמת העולם הראשונה פוסט אורח מאת Yonatan Green
כמה הערות על 100 שנה לסיום מלחמת העולם הראשונה (ה-11 לנובמבר):
(בתמונה: אנדרטה לחללי המלחמה שצילמתי בוורסאי, צרפת.)
*אחד התוצרים הגדולים של מלחה"ע הראשונה הוא הפאשיזם. בימינו נוטים לכנות כל סוג טוטליטריות "פשיזם" אך זו טעות. לפאשיזם כמה מקורות רעיוניים, אך דה-פקטו הוא נולד מתוך הגיוס הכולל והרחב של כל אזרחי ומשאבי המדינה לטובת מלחמה טוטאלית. לראשונה במלחמה זו מדינות לאום מתועשות ומודרניות (תופעות חדשות בפני עצמן) הקדישו את כל מרצן, עד טיפת היכולת האחרונה, לטובת ניהול מלחמה. תופעת לוואי קריטית היתה שכל אזרח ואזרח נהיה שותף פוטנציאלי למלחמה - בעיקר כחייל אך גם כעובד מפעל או כל תפקיד אחר המשרת את המאמץ הלאומי הכביר. זאת בשונה ממלחמות קודמות בהן לרוב צבאות מקצועיים גויסו ואומנו להלחם. מכאן הדרך לגישה הפשיסטית היא טבעית, כאשר המדינה היא היישות העליונה וכל פרט כפוף לה, נחות לה, ונועד לשרת את מטרותיה ויעדיה. הגיוס הנרחב ושיעור ההשתתפות העצום במלחמה תרם גם לריבוי ארגונים פארא-צבאיים, כמו ה-SA הגרמני וכנופיות אלימות שונות בכל מדינות אירופה. זה גם מסביר את הקשר המאוד הדוק בין פשיזם למיליטריזם (ישנן והיו משטרים טוטליטריים שאינם מיליטריסיטיים במיוחד).
*זו המלחמה הענקית האחרונה שבה חיל רגלים המשיכו להיות הגורם הדומננטי ביותר - בלי טנקים, בלי חיל אוויר (אבל עם המון ארטילריה, ככלי עזר נגד הכוחות הרגליים). הסבל האישי והאנושי היה עצום וכנראה עובר בכמה סדרי גודל את הסבל שסבלו חיילי מלחמת העולם השנייה. לא במקרה המונח "הלם קרב" (שהפך לימים ל-"הפרעת דחק פוסט טראומטית") הומצא עבור שורדי מלחמה זו (שילוב בין ייחודיות המלחמה לעומת אלו שקדמו לה לבין התפתחות הפסיכולוגיה והמודעות למחלות נפשיות). אין במלחמת העולם השנייה קרבות שמסמלים את הסבל האנושי, באופן שמתקרב לקרבות מלחה"ע ה-1 כמו קרב הסום וקרב וורדון.
*קשה לתאר את כמות הארטילריה (לרבות כזו עם חומרים רעילים) במלחמה. די להמחיש זאת כך: גם כיום אזורים שלמים בצרפת סגורים בפני הציבור, וצמחייה אינה מצליחה להתקיים בהם, כתוצאה מכמות הרעלים באדמה. כל שנה (עדיין!) הרשויות מגלות עשרות טונות (!) של חומרי נפץ ונפלים. ההערכה היא שנדרש עוד כ-700 שנה (!) כדי לנקות את האזורים הללו לחלוטין.
*חלק עצום מהמלחמה התחולל על שטח צרפת. צרפת איבדה כ-5% מהאוכלוסיה שלה; אבל בפועל כ-20-30% מאוכלוסיית הגברים בגילאי לחימה (תלוי איך מחשבים). כמות הגברים הפנויים ביחס לכל אישה פנויה צנח ב-40%. נוהגים לספר בדיחות על הפחדנות של צרפת במלחה"ע ה-2 (אני בריטי ואמריקאי, אז בכלל), אבל גישתם מקבלת גוון קצת אחר כשמבינים את מידת ההרס והטראומה של המלחמה הקודמת.
*בכל פינה שכוחת-אל באירופה, בכל עיירה נידחת ובכל שכונה של עיר גדולה, יש אנדרטה למלחמת העולם הראשונה. איךשהוא הטראומה של גיוס כולל, של עשרות נערים שיוצאים לקרב ובודדים שחוזרים, שכבות גיל שלמות שנעלמות, היתה ייחודית וחדשה לרוב ארצות אירופה, דווקא (ובמיוחד) בעידן זה של קידמה, בריאות, תעשייה ושיפור איכות חיים (הכל יחסי).
*תקראו את "שירת הציפור" של סבסטיאן פוקס.
*בפינה המקומית: חיים וייצמן (כן, חיים שלנו) היה גורם מכריע בנצחון בעלות הברית במלחמה. לבריטניה היתה מצוקה חמורה של חומרי גלם לייצור חומרי נפץ לארטילריה, בעיה שנהייתה אקוטית ואיימה על כלל מאמצי הלחימה. וייצמן הכימאי פיתח שיטה חדשה וייחודית לייצור חומר גלם חיוני וכך חולל מהפך בייצור הארטילריה של בריטניה, באופן שהשפיע על יכולתה לנצח במלחמה.
[תוספת מהזווית הישראלית:]
*בפינה הצנועה שלנו, מלחמת העולם הראשונה היתה בעלת משמעות גורלית למפעל הציוני. על אף ביקורת ציונית ואחרת כלפי הבריטיים בפלשתינה, ברור שמבחינה עובדתית הבריטיים היו שליט נוח בהרבה עבור התנועה הציונית, והציונים (והיהודים בישראל) של אותה תקופה ידעו זאת ותמכו מאוד בניצחון בעלות הברית וב"שחרור" ישראל מידי הטורקים. דוגמא מובהקת היא ארגון "ניל"י" ורשת הריגול שפעלה נגד הטורקים ובעד הבריטיים. כמה נקודות למחשבה בהקשר זה:
*השואה הארמנית בוצעה בדיוק באותן שנים (התחילה ב-1915). עבור היהודים בארץ ישראל, גם הם מיעוט אתני-דתי שנוא, היתה אפשרות ממשית שהטורקים יבצעו גם בהם שואה (פקידי ממשל אף רמזו זאת), וחשש זה השפיע על מידת התמיכה הגלויה שהיהודים יכלו להעניק לבריטיים. השואה הארמנית עודדה מאוד את היהודים לתמוך בהגעת הבריטיים.
*במלחמת העולם הראשונה התארגנה היחידה הלוחמת היהודית ודוברת-עברית הראשונה מאז ימי המכבים - הלא היא גדוד נהגי הפרדות (יוזמה של ז'בוטיסנקי וטרומפלדור). הגדוד היה "עברי" והורכב ממתנדבים יהודים במצרים. הוא נכנס ללחימה במערכת "גליפולי" המפורסמת בדרדנלים. רבים מבוגרי הגדוד (וגדודים נוספים שהוקמו בעקבותיו) ניצלו את ניסיונם הצבאי החיוני, והמשיכו לעצב את יכולות הלחימה של הישוב היהודי לרבות בהגנה ובפלמ"ח.
*הגדוד עצמו הוקם בעזרת מפקדו לימים, קולונל ג'ון פטרסון, נוצרי אדוק וציוני נלהב. ציונות בריטית מהסוג הזה, שלא היתה נפוצה אך גם לא חריגה, היתה אחת הסיבות לתמיכה הכללית של בריטניה בהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. יש לזכור שהצהרת בלפור ניתנה אף היא בשיאה של מלחמת העולם הראשונה. שנים בודדות לאחר המלחמה בריטניה קיבלה לגיטימציה בינלאומית רשמית למימוש השאיפה הציונית באמצעות המנדט של ליגת האומות. קשה להעריך מה היה גורל המפעל הציוני אם המלחמה לא היתה מתרחשת ובריטניה לא היתה כובשת את פלשתינה.
כמה הערות על 100 שנה לסיום מלחמת העולם הראשונה (ה-11 לנובמבר):
(בתמונה: אנדרטה לחללי המלחמה שצילמתי בוורסאי, צרפת.)
*אחד התוצרים הגדולים של מלחה"ע הראשונה הוא הפאשיזם. בימינו נוטים לכנות כל סוג טוטליטריות "פשיזם" אך זו טעות. לפאשיזם כמה מקורות רעיוניים, אך דה-פקטו הוא נולד מתוך הגיוס הכולל והרחב של כל אזרחי ומשאבי המדינה לטובת מלחמה טוטאלית. לראשונה במלחמה זו מדינות לאום מתועשות ומודרניות (תופעות חדשות בפני עצמן) הקדישו את כל מרצן, עד טיפת היכולת האחרונה, לטובת ניהול מלחמה. תופעת לוואי קריטית היתה שכל אזרח ואזרח נהיה שותף פוטנציאלי למלחמה - בעיקר כחייל אך גם כעובד מפעל או כל תפקיד אחר המשרת את המאמץ הלאומי הכביר. זאת בשונה ממלחמות קודמות בהן לרוב צבאות מקצועיים גויסו ואומנו להלחם. מכאן הדרך לגישה הפשיסטית היא טבעית, כאשר המדינה היא היישות העליונה וכל פרט כפוף לה, נחות לה, ונועד לשרת את מטרותיה ויעדיה. הגיוס הנרחב ושיעור ההשתתפות העצום במלחמה תרם גם לריבוי ארגונים פארא-צבאיים, כמו ה-SA הגרמני וכנופיות אלימות שונות בכל מדינות אירופה. זה גם מסביר את הקשר המאוד הדוק בין פשיזם למיליטריזם (ישנן והיו משטרים טוטליטריים שאינם מיליטריסיטיים במיוחד).
*זו המלחמה הענקית האחרונה שבה חיל רגלים המשיכו להיות הגורם הדומננטי ביותר - בלי טנקים, בלי חיל אוויר (אבל עם המון ארטילריה, ככלי עזר נגד הכוחות הרגליים). הסבל האישי והאנושי היה עצום וכנראה עובר בכמה סדרי גודל את הסבל שסבלו חיילי מלחמת העולם השנייה. לא במקרה המונח "הלם קרב" (שהפך לימים ל-"הפרעת דחק פוסט טראומטית") הומצא עבור שורדי מלחמה זו (שילוב בין ייחודיות המלחמה לעומת אלו שקדמו לה לבין התפתחות הפסיכולוגיה והמודעות למחלות נפשיות). אין במלחמת העולם השנייה קרבות שמסמלים את הסבל האנושי, באופן שמתקרב לקרבות מלחה"ע ה-1 כמו קרב הסום וקרב וורדון.
*קשה לתאר את כמות הארטילריה (לרבות כזו עם חומרים רעילים) במלחמה. די להמחיש זאת כך: גם כיום אזורים שלמים בצרפת סגורים בפני הציבור, וצמחייה אינה מצליחה להתקיים בהם, כתוצאה מכמות הרעלים באדמה. כל שנה (עדיין!) הרשויות מגלות עשרות טונות (!) של חומרי נפץ ונפלים. ההערכה היא שנדרש עוד כ-700 שנה (!) כדי לנקות את האזורים הללו לחלוטין.
*חלק עצום מהמלחמה התחולל על שטח צרפת. צרפת איבדה כ-5% מהאוכלוסיה שלה; אבל בפועל כ-20-30% מאוכלוסיית הגברים בגילאי לחימה (תלוי איך מחשבים). כמות הגברים הפנויים ביחס לכל אישה פנויה צנח ב-40%. נוהגים לספר בדיחות על הפחדנות של צרפת במלחה"ע ה-2 (אני בריטי ואמריקאי, אז בכלל), אבל גישתם מקבלת גוון קצת אחר כשמבינים את מידת ההרס והטראומה של המלחמה הקודמת.
*בכל פינה שכוחת-אל באירופה, בכל עיירה נידחת ובכל שכונה של עיר גדולה, יש אנדרטה למלחמת העולם הראשונה. איךשהוא הטראומה של גיוס כולל, של עשרות נערים שיוצאים לקרב ובודדים שחוזרים, שכבות גיל שלמות שנעלמות, היתה ייחודית וחדשה לרוב ארצות אירופה, דווקא (ובמיוחד) בעידן זה של קידמה, בריאות, תעשייה ושיפור איכות חיים (הכל יחסי).
*תקראו את "שירת הציפור" של סבסטיאן פוקס.
*בפינה המקומית: חיים וייצמן (כן, חיים שלנו) היה גורם מכריע בנצחון בעלות הברית במלחמה. לבריטניה היתה מצוקה חמורה של חומרי גלם לייצור חומרי נפץ לארטילריה, בעיה שנהייתה אקוטית ואיימה על כלל מאמצי הלחימה. וייצמן הכימאי פיתח שיטה חדשה וייחודית לייצור חומר גלם חיוני וכך חולל מהפך בייצור הארטילריה של בריטניה, באופן שהשפיע על יכולתה לנצח במלחמה.
[תוספת מהזווית הישראלית:]
*בפינה הצנועה שלנו, מלחמת העולם הראשונה היתה בעלת משמעות גורלית למפעל הציוני. על אף ביקורת ציונית ואחרת כלפי הבריטיים בפלשתינה, ברור שמבחינה עובדתית הבריטיים היו שליט נוח בהרבה עבור התנועה הציונית, והציונים (והיהודים בישראל) של אותה תקופה ידעו זאת ותמכו מאוד בניצחון בעלות הברית וב"שחרור" ישראל מידי הטורקים. דוגמא מובהקת היא ארגון "ניל"י" ורשת הריגול שפעלה נגד הטורקים ובעד הבריטיים. כמה נקודות למחשבה בהקשר זה:
*השואה הארמנית בוצעה בדיוק באותן שנים (התחילה ב-1915). עבור היהודים בארץ ישראל, גם הם מיעוט אתני-דתי שנוא, היתה אפשרות ממשית שהטורקים יבצעו גם בהם שואה (פקידי ממשל אף רמזו זאת), וחשש זה השפיע על מידת התמיכה הגלויה שהיהודים יכלו להעניק לבריטיים. השואה הארמנית עודדה מאוד את היהודים לתמוך בהגעת הבריטיים.
*במלחמת העולם הראשונה התארגנה היחידה הלוחמת היהודית ודוברת-עברית הראשונה מאז ימי המכבים - הלא היא גדוד נהגי הפרדות (יוזמה של ז'בוטיסנקי וטרומפלדור). הגדוד היה "עברי" והורכב ממתנדבים יהודים במצרים. הוא נכנס ללחימה במערכת "גליפולי" המפורסמת בדרדנלים. רבים מבוגרי הגדוד (וגדודים נוספים שהוקמו בעקבותיו) ניצלו את ניסיונם הצבאי החיוני, והמשיכו לעצב את יכולות הלחימה של הישוב היהודי לרבות בהגנה ובפלמ"ח.
*הגדוד עצמו הוקם בעזרת מפקדו לימים, קולונל ג'ון פטרסון, נוצרי אדוק וציוני נלהב. ציונות בריטית מהסוג הזה, שלא היתה נפוצה אך גם לא חריגה, היתה אחת הסיבות לתמיכה הכללית של בריטניה בהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. יש לזכור שהצהרת בלפור ניתנה אף היא בשיאה של מלחמת העולם הראשונה. שנים בודדות לאחר המלחמה בריטניה קיבלה לגיטימציה בינלאומית רשמית למימוש השאיפה הציונית באמצעות המנדט של ליגת האומות. קשה להעריך מה היה גורל המפעל הציוני אם המלחמה לא היתה מתרחשת ובריטניה לא היתה כובשת את פלשתינה.
תגובות
הוסף רשומת תגובה